כל הפוסטים של אשרה

זה היה מסע של 6 שנים. זה היה חלום שנרקם כבר לפני 20 שנה. רציתי לכתוב. רציתי להיות סופרת. אבל אפילו

אדם צריך להתהלך בעולם בתחושה שהוא ראוי בתחושה שהוא יפה וחכם וטוב שהוא ראוי לאהבה ומגיע לו להצליח לא בשחצנות

אז ככה. מזמן לא כתבתי על ספרים וכשהם בורחים לי מהבית, בא לי להשאיר אצלי איזה חותם מהם… את "זאת

כשחזרתי מיוון (אתמול) שימי שאל אותי איך היה. השבתי לו "בעיקר טוב". כי ברור שהיו גם רגעים קצת פחות נינוחים.

פעם פחדתי מספרים של מעל 300 עמודים. אחרי שקראתי את הטרילוגיה של קן פולט (כל ספר בין 900 ל 1100

זה מרתק הפסיכולוגיה הזו שגורמת לך להרים ספר אחד על פני אחר במדף הספרים בחנות. אולי הכריכה הפשוטה יחסית, אולי

שימי כידוע הוא נוסע מתמיד ואני כידוע מתמידה להשאר בבית. פעם בשנה ככה מזדמן לי להצטרף אליו. ובכן, על הפרק

לפני 4 ומשהו שנים היתה לי חברה שהיתה מאושפזת ברמב"ם. המצב שלה הלך והתדרדר. במשך חודשיים ימים אימא שלה (שהיתה

חני דיברה על הכל. תמיד. באומץ ובפתיחות. מתוקף כך דיברנו לא אחת על המוות שלה. על מה יהיה אחריה. כשדיברה

אי אפשר להבין מי זו חני בשבילי בלי לעבור דרך יהודית. זו האמת. הכרתי את חני לראשונה בקבוצת הפייסבוק "גמאני

מרגישים את הריק הזה? אפשר ממש לגעת בו. הוא שואל "מה עכשיו"? וכבר אין מה להשיב לו עכשיו רק אתה

כמה קבצים פתחתי ולא סגרתי כאילו אני עוד לא במקום שתופר את זה בצורה מסודרת עם התחלה אמצע וסוף סוף?