חזרתי לפני יומיים. כפי שנסעתי מתוך טרדה (סביב התנהלות מסויימת בישיבה של הבן שלי) כך חזרתי לתוך הטרדה (למעשה זה לא היה טריוויאלי לדחוק את זה מהראש במהלך החופשה).
היה ברור לי שאני חוזרת להמשיך לטפל בזה אבל היה לי גם דחוף לכתוב פוסט על רומניה. הכתיבה של פוסט על רומניה (כמו גם של פוסטים אחרים), היא חלק מתהליך העיבוד שלי את החוויה העוצמתית שעברתי. את התמונות טרם הורדתי למחשב למרות שזו פעולה שאני עושה בקלות. חשוב לי לעבד את החוויה קודם במחשבות, בזכרונות ובמילים. אח"כ יבוא זמן התמונות.
אז מה היה לנו?
לפני צאתי מהבית לקחתי לוריבן שבדיעבד עשה אחלה עבודה. הגעתי לשדה ביום רביעי בלילה מלווה בבן זוגי ובשתי בנותיי. פגשתי את הקבוצה אבל לא שחררתי את משפחתי עד הרגע שבו הייתי חייבת ("מכאן רק הטסים, ללא מלווים"). אני כבר לא זוכרת ליד מי ישבתי בטיסה הלוך אבל היו אלו שתי בנות מהקבוצה (ולא תיירים רומנים או משהו) והטיסה עברה בשקט יחסי. לא קראתי ולא ישנתי. נדמה לי שדיברנו כל הטיסה.
הגענו למלון בחמישי בבוקר ופרשנו לישון. למיטב זכרוני נרדמנו בשניות. לאחר שינה הגונה, יצאנו, על פי תוכניה שפורסמה מראש, לקניון. לא מסוג הבילויים שהייתי מתכננת לעצמי בחו"ל אבל בכיף. טיילתי עם כמה חברות, קניתי כמה קישקושים לבנות שלי (כולל כפכפי הביאנס שלא ידעתי שהם פריט חשוב מאוד). בהמשך הסתובבתי קצת לבד והתחלתי להנות מהשקט. מלהסתובב בקניון ולהסתכל על מה שמעניין אותי בלי להגרר אחרי שתי בנות לכל דבר שמעניין אותן. מדדתי קצת חולצות ובסוף חברתי לנעמי ורכשתי 3 חולצות.
חזרנו למלון להתארגן לארוחת ערב. נעמי חני ואנכי הוצאנו מהמזוודות כמויות אדירות של קרקרים, שימורים ושאר מאכלים והפכנו את עדן החלון למזווה שלנו. על מנת לשמור על חייה של החדרנית חסכנו ממנה את המראה ופשוט שמנו שלט "נא לא להפריע" במשך כל ארבעת הימים. אפשר רק לתאר שהבאלגן בחדר הלך והחמיר וגם העובדה שלא היה חלון איוורור לא שידרגה אותנו במיוחד.
נעמי הכינה סושי, חתכה סלט, חני עזרה ואני ביקשתי את סליחתן וניצלתי את הזמן להתחבר לאינטרנט ולעקוב אחרי הארועים בישיבה של הבן שלי. הייתי חייבת להוציא מייל בנושא. אחרי זה שחררתי את הנושא.
יצאנו למסעדה עם סל של פיקניק. התיישבנו (הדוסיות) בשולחן צדדי כדי לא לבלוט וכן כי האמנו שכך יהיה לנו הכי נוח להתארגן עם הארוחה שלנו. כמה דקות אחרי שהתיישבנו חשבנו שאולי בעצם היינו צריכות להשתלב בשולחן גדול יותר עם עוד בנות מהקבוצה אבל זה כבר היה מאוחר מידי (כל השולחנות כבר היו תפוסים) וסיכמנו שבארוחה הבאה נתערבב יותר.
הערב היה מרגש ומוצלח. דליה שרה והבנות רקדו בספונטניות. היה כיף.
ביום שישי יצאנו לטיול לקרפטים. הטיול עצמו היה מתיש ולדעתי לא לגמרי שווה את הנסיעה אבל החברה היתה מעולה.( אחד הדברים המרגשים, עבורי לפחות, היה ביום רביעי, עוד לפני הטיסה, כשגילינו ששבת נכנסת בשבע וחצי (ולא בשמונה וחצי כפי שהיה כתוב בתוכניה) ומיכל מלמד כהן הבהירה לי חד וברור שאין לי/לנו מה לחשוש והטיול מתוכנן כך שחוזרים שעה לפני שבת גם אם שבת תכנס בשתיים בצהרים.)
באוטובוס היו שניצלו את הזמן לתקשר עם חברות קבוצה שאינן עוד עימנו. נעמי אמרה שזה מפריע לנשמה. אני נוטה להסכים איתה ומסתייגת קלות מהעיסוק בכך.
חזרנו כחצי שעה לפני שבת והתארגנו במהירות לצאת לבית חב"ד. הדלקנו נרות עם שאר חברות הקבוצה ונשארנו לתפילת ערבית וקידוש. התפילה לא היתה מרשימה במיוחד לעומת התפילה שאני / אנחנו רגילות אליה ועלה בדעתנו שאם היינו עושות קבלת שבת במלון אולי זה היה מוצלח יותר. בסופו של דבר אמרנו לעצמנו שבשביל מי שלא רגיל לתפילה מן הסתם גם לא היתה אכזבה וממילא לא הכל תלוי בנו.
ארוחת הערב היתה סבירה. שבנו למלון ופרשנו לשינה הגונה. 12 שעות שינה שבהחלט הגיעו לנו.
בין לבין כל אחת ניהלה שיחות כאלו ואחרות עם בנות נוספות בקבוצה. פעם בצחוק ופעם פחות. העמקתי קשרים והשתדלתי לקלוט כמה שיותר שמות.
בשבת בבוקר שוב הלכנו לבית חב"ד (אגב זו הפעם הראשונה בחיי שאני אוכלת בבית חב"ד, לרוב, בחו"ל, אני ובן זוגי אוכלים גפילטע פיש מקופסא בחדר במלון). בבית חב"ד הכרנו ארבע ישראליות שבחרו ברומניה כיעד לטיול של שבועיים (תודו שזה נשמע פסיכי… להגנתן הן אומרות שבהרים יש אחלה נופים.) אחוות ישראלים שומרי שבת בחו"ל והסיפורים שלהן על הדירה הרעועה שבה הן מתאחסנות, גרמה לנו להזמין אותן לשבת איתנו בלובי של המלון. הורדנו מהחדר גרעינים ועוגה וערכנו מעיין עונג שבת מאולתר. השיחה היתה מרתקת עבור כולנו ונסובה סביב אמונה, זוגיות, מגזרים ועוד. גם בין שלושתינו (הדתיות של הקבוצה) היו הבדלי גישות ועניינים לדון בהם. היה מעניין.
אחרי שעתיים שיחה הרגשתי עמוסה רגשית וזקוקה למנוחה. עלינו לחדר לישון אבל לא הצלחתי להרדם. התלבטתי בין הרצון לתת לעצמי מנוחה לרצון לנצל את ארבעת הימים הנדירים האלו עד תום ולרדת לחפש בנות מהקבוצה בלובי. ירדתי ללובי עם ספר (למקרה שלא תהיה אף אחת) אבל לא פתחתי אותו.
במוצ"ש היו מיליון דברים והיה קשה לבחור לאן ללכת. הפסדתי את ההרצאה של אפרת רומן על האתר שלה. מקוה לשיעור פרטי מתישהו… לא ראיתי את הסרט מים (את זה אני מניחה שאוכל להשלים עצמאית) ואף שתכננתי לחוות את הסדנא של טל, לא הרגשתי מספיק נינוחה לרקוד וויתרתי. מצאתי את עצמי יושבת עם נועם (העיתונאית) ומספרת קצת. זה היה מוזר ברמות. אני מניחה שאם ישבתי שם אז רציתי את זה. יחד עם זאת הייתי מהורהרת, מבולבלת ומהוססת. לא אמרתי לה שתמנע מלכתוב את שמי משום שאין לי סיבה לומר זאת ויחד עם זאת איפה שהוא תמיד יושב החשש לגבי הכתבה עצמה והאופן בו הדברים יוצגו.
משם התגלגלתי לחדר אפוף עשן וחשבתי שזו הזדמנות טובה לנסות מה שבשום סיטואציה אחרת (מלבד הסרטן) לא הייתי מעלה בדעתי לנסות. אולי לא עשיתי את זה נכון אבל זה לא עבד עלי.
אחרי שמיציתי את הנסיון הזה החלטתי שהפעם אני לא חוזרת לארץ בלי לבקר בקזינו (לא עזרו הפצרותיה של עידית לגבי שאר הדברים שבוודאי לא ניסיתי מעולם ולמרות זאת איני רצה לנסות).
אספנו את החברות מבית חב"ד לבילוי בקזינו. זו היתה כאמור הפעם הראשונה שלי בקזינו אבל אני החלטתי להנות ממנה. זרקתי 20 ליי על כניסה ועוד 30 על מכונות מזל לא מתוחכמות במיוחד. צפינו באנשים הזויים זורקים שטרות רבים של מאות יורו ובבנות מהקבוצה קצת מפסידות וקצת מרוויחות. הצחיק אותי שהבנות חיפשו את התכלית ולא הצליחו להנות מהבילוי המפוקפק. חזרתי למכונה עם קרן והפעלנו אותה ידנית (לחיצה, 5 שניות המתנה, הודעה שהפסדנו 15 אגורות בערך, לחיצה, 5 שניות המתנה וחוזר חלילה. מידי פעם במקום הודעה שהפסדנו, הרווחנו אגורות בודדות אבל המגמה הכללית היא כמובן של הפסד.) קרן התחילה לנקר ואני שקלתי להפעיל את המכונה על אוטומט מה שאמור לקצר את התהליך אבל אז הופיעה כרמית עם שמחת החיים שלה והאנרגיות המגניבות ולימדה אותנו על עוד שני כפתורים במכונה. התפעלנו. המשחק הפך למצחיק ושמח יותר.
סיימנו את הבילוי בקזינו בארבע לפנות בוקר ועד חמש לא היה מצב לשינה. הצצתי בפייסבוק. שקלתי לרדת ללובי לבקש סיסמא חדשה לאינטרנט כדי להתעדכן בנעשה בישיבה של הבן שלי אבל ויתרתי. ממילא מחר חוזרים הביתה.
לקראת יום ראשון החלטתי לצלם בלי סוף. גם מה שנראה בבוקרסט וגם את בנות הקבוצה. בטיפשותי, לא טענתי את המצלמה. הרי בקושי השתמשתי בה בימים חמישי ושישי…
יצאנו לטיול מאוחר מהמצופה (בסביבות 11). בתחילת הסיור היינו בהלם שבמרחק כל כך קטן מהמלון יש בניינים כל כך מרשימים ומדוע לא יצאנו לטייל קודם לכן (בשבת למשל). זה היה השלב שבו סוף סוף הרגשתי שאני בארץ אחרת. עד לרגע הזה הבילוי היה יכול להיות מבחינתי בטבריה. זה הרגיש אותו דבר.
שוב הוכח שדמוקרטיה זה לא רעיון טוב. ביזבזנו חצי שעה בדיונים אם כן להכנס לארמון של צ'אוצ'סקו או לא ובסוף ויתרנו. האוטובוס שלי נסע משם לבית הכנסת הגדול בבוקרסט שמשמש גם כמוזיאון השואה. (מוזיאון אלק. כמה סטנדים עם פלקטים. לא ממש מוזיאון אבל התכנים מרגשים.)
לצערי לא הבנתי את כל דבריו של המדריך המקומי (הלא הוא יהודי כבן כשמונים שחי במקום). המקום ריגש אותי גם לאור העובדה שסבתו של בן זוגי באה מרומניה ואחותה נשלחה לאושוויץ… המצלמה שלי החליטה לשבוק חיים בדיוק בנקודה הזו (אני בונה על התמונות של כל חברות גמאני…)
משם המשכנו לעיר העתיקה. אחרי סיור של כעשרים דקות (תכלס אין הרבה מה לראות) המדריך הציע שנחזור לאוטובוס לסיור פנורמי בעיר. לא בא לי לראות בניינים יפים דרך חלון של אוטובוס ויחד עם עוד כמה בנות החלטנו לחוות את בוקרסט ברגלים. חנות מזכרות יחידה שמצאנו שימחה אותי מאוד וקניתי כמה שטויות לבית ולילדים (חולצות טריקו, עגילים וכד')
עצרנו לאכול צהרים באיזה מאכליה איטלקית. אני קניתי שתיה ואכלתי עוגיות שהבאתי איתי. מרוב שמחה והתרגשות לא הייתי רעבה בכלל. משם תפסנו מונית לשוק שנסגר שעתיים קודם לכן. תפסנו מונית נוספת לכיוון המלון. ההתרשמות מהעיר עברה מהר מאוד ופתאום מצאתי את עצמי מתפוצצת מצחוק על זה שלקחו אותנו למדינה שהיא כל כך ג'יפה.
חזרתי למלון רוקדת משמחה. שמחה בטיול. שמחה בחברות שהייתי איתן. שמחה בקניות. טענתי את המצלמה לקראת היציאה לשדה התעופה.
בכל ארבעת הימים האלו ניהלנו שיחות על המון נושאים. אישיים יותר ואישיים פחות. התעצבתי לשמוע על בנות שטרם הרו וסימן שאלה מוטל בספק סביב היכולת שלהן להרות בעתיד. התעצבתי לשמוע סיפורים על גילוי מאוחר, גרורות וטעויות רפואיות. גיליתי למי מבנות הקבוצה אני מתחברת במיוחד. העמקתי הכרות, העמקתי קשרים. גיליתי עבור מי מהבנות, הקבוצה מהווה משפחה ראשונה (עבור רובן זו משפחה שניה, עבור חלקן ראשונה). וצחקנו. צחקנו המון.
התרגשתי מלא פעמים. שתי דוגמאות של ערבות הדדית שרגשו אותי: פעם אחת שהוחלט לאסוף 20 שקלים עבור חברה מהקבוצה שאיבדה את הדרכון שלה ונאלצה להוציא אחד חדש (ויקר) בשדה התעופה. ופעם שניה כשרחלי הלכה ללא היסוס לתמוך במיכל בבידוק הבטחוני המכוער, המטופש והמיותר של הרומנים. לא כל הבנתי מה פתאום מיששו את בנות הקבוצה. איכשהו אני (וגם מי שהיו לפני במסלול שלי) עברנו את זה בלי מישושים.
בדרך חזור ישבתי ליד טל ואורנה והיה לי כיף ומעניין.
חזרתי הביתה בהיי. שימחתי את הילדים במתנות והם שימחו אותי בחיבוקים גדולים. נסעתי היום (שני) לקבל הרצפטין והצוות באסותא טוען שאני עדיין בהיי. אני דווקא מתנדנדת בין עיסוק ברומניה (תמונות וחוויות בפייסבוק) לבין הדברים פחות משמחים שחיכו לי פה אבל מסתבר שכשאני מדברת על רומניה אני עדיין קורנת מאושר.
בכל הדיבורים על צדיקים אני מוצאת נקודות זכות ענקיות למספר בנות –
ראשית לאורטל. הכי הרשים אותי שאמרה כמה צריך לקבל כל אחת כמו שהיא. מדהימה!
למיכל על ההשקעה המטורפת, על הנינוחות ועל כל מה שהיא מקרינה.
לדליה, דפנה, יפעת וכל מי שלקח חלק במלאכת הארגון.
לחני שדיברה על הדברים שקשה לה להקפיד בהם והיא מרגישה קטנה ביחס לצדיקים שמקפידים תוך כדי הקרבה. אומרת לך שוב פה – את גיבורה אמיתית. עצם האמונה שלך שטבועה בך ושאת שומרת עליה היא גבורה יוצאת דופן בעיני.
לנעמי על הדיגום של האוכל הכשר ועל שעות ארוכות ומהנות יחד.
תודה ליואב הרופא החביב, לקרן המקסימה (חולה עליך, את יודעת…), לצוות של ידיעות אחרונות שבוודאי יפיק כתבה רגישה ואוהדת.
ולסיום תודה ענקית לאיש אחד שיום אחד נתקל בקבוצה המופרעת שלנו והחליט לקחת אותנו לחו"ל. פשוט כך. גייס כספים, דאג, ארגן, תאם וגרם לזה לקרות. הכל תוך עבודה משותפת עם אורטל ומיכל. תוך רגישות ענקית לכל צורך שעלה החל מענייני שבת וכשרות ועד חולשה פיזית. אלי היקר, אין עליך. תודה.
בפעם הבאה פריז! לא?
נראה לי מהנה יותר…
מחכים לתמונות!
סיכמתי עם שימי על לונדון. ותמונות בהמשך…
אושרה, היטבת לתאר! היה כייף איתך. אני כבר מתגעגעת.
לא, חני. היה כיף איתך. אני מחכה לארוע הבא (13.9?)
יקירה, מרגש לקרוא את מילותייך המתחברות למילים, למשפטים, לסיפורים. ומתוכם צצה לה הדמעה בקצה העין, הלב המאיץ פעימותיו, הזכרונות (מכל סיטואציה) המקבלים חיים, צבע וריח …
שמחתי להכיר אותך אישית ואת בני ביתך היקרים.
בת שבע, תודה! גמאני שמחתי מאוד. מחכה כבר למפגש הבא.
אשרה יקרה
אהבתי מאוד את הפוסט..ובכלל אוהבת אותך……
נ.ב- מצטערת על הניקורים…
נשיקות
יקירתי, אין כמוך!
נשיקות בחזרה…
אשרה יקרה.
אנו נוטים לראות את מעשיהם של אחרים ולא את מעשינו ולכן אני כאן כדי להזכיר לך כמה את תרמת למסע הזה, הכובעים הנפלאים שלנו בזכותך ותודות לשימי בעלך, הנחישות לעזור באירוע הגראז' סייל, גם ביום קשה אחרי טיפול ובכלל, הנכונות לעזור בכל רגע נתון. את אישה מדהימה וחברה יקרה. ריגשת אותי כשזכרת מה אמרתי לך בנוגע לכניסת השבת. זכיתי בחברה ,זכיתי בך !!!
מה שאני עשיתי זה כלום לעומת ההשקעה שלכן בארוע אחרי ארוע אבל אני לא פה כדי להתחרות.
אני פה לומר שנראה לי שאני זכיתי פי כמה ותודה!