כל הפוסטים בשירה חצי שירה

תגידי, שמעת? תגידי, מה זה עושה לך? לקרוא כותרת כזו לראות תמונות שמרמזות טיפה את גודל הזוועה? תגידי, מה זה

ביום השואה אני מקרבת את הדף וביום הזיכרון מרחיקה אלו העיניים שלי שמתקשות בראיה לרחוק זה הלב שלי שמתקשה בראיה

אדם צריך להתהלך בעולם בתחושה שהוא ראוי בתחושה שהוא יפה וחכם וטוב שהוא ראוי לאהבה ומגיע לו להצליח לא בשחצנות

מרגישים את הריק הזה? אפשר ממש לגעת בו. הוא שואל "מה עכשיו"? וכבר אין מה להשיב לו עכשיו רק אתה

אהבה. לאו דווקא בין בני זוג. אהבה בין חברות. תמימה כמובן אבל קרובה ועמוקה. כזו שנוגעת בעצבים הכי רגישים. שמציפה

הסיטי מדרכך את העשב השוטה כקצוות שיער הסוככת על עינך השליכי מן הבוץ הדבק בעקביך כעלבון ישן ומעכב אינך מן

תתרגלי לחיות בלי הד בלי חיזוק לכל תחושה בלי להוציא את העיניים לאחרים כשאת מצליחה בלי להתנחם על כתפה של

בואי תחזיקי איתי את החסר מה שאין אינו שוקל דבר והוא כבד כבד מאוד

קודם אני צינית מעירה על בחירת השירים על התסרוקות המיושנות אחר כך אני בורחת למחוזות אחרים מזפזפת נזכרת בכביסה שיש

כל אדם צריך לדעת את כוחותיו את גבולות יכולתו ורוחב כתפיו כמה בידו לשאת בלי שיכבדו רגליו בלי שיגווע חיוכו

אני קשובה לעצמי למה שנובט בי וצומח נמתח בתוכי לכאן ולכאן בועט ומשנה אותי אני קשובה לך איך את חווה

לפעמים, את מנסה לצייר פרח הצבעים נערמים זה על זה הקוים הרכים מתקשים והפרח אין לפעמים, מרוב דיוק וכנות מרוב