מוזר

כן זה מוזר.

כתבתי על זה הרבה מילים. כתבתי אותן איפה שהיה זמין לי, איפה שהקוראים שלי נמצאים, בפייסבוק. אבל אני מתכנתת וורדפרס. לימדו אותי לא לסמוך על פלטפורמות של אחרים. אז מביאה את הכל גם לכאן. למקום הזה שהוא כולו שלי.

28.11.15  שעה  18:05 (תה"ש)

שבוע טוב אנשים.
תראו הרבה טלויזיה.
או אינטרנט אפילו עדיף.
לכו תדעו איזה תועלת זה יביא לכם פעם.
לפני כשבועיים ראיתי באינטרנט פרק של כפולים. כל 5 דקות בערך היתה פרסומת:
"היא לא צריכה שתרים לה את השקיות.
הוא לא צריך שתשלים לו את המשפט.
יכול להיות שהם עוברים ארוע מוחי.
תזמינו להם אמבולנס."
אז בלי שום התרעה מוקדמת, בגיל די מוקדם לטעמי, איבדתי היום בצהרים את יכולת הדיבור למשך מספר דקות. זה בא עם נימול בצד הימני של הפנים ובכף היד.
הפרסומת ההיא שראיתי עזרה לי להבין שצחוק זה לא.
כדי ששימי יבין שאני במצוקה אמיתית הרמתי את הטלפון לחייג למד"א.
זה בערך הזמן שהוא הבין שאני בבעיה וקרא לשכן הרופא ואז למד"א.
אז אני בתה"ש לקצת בדיקות ושטויות. מקווה לחזור הביתה מחר ולהמשיך לחיות את חיי בבריאות ובשקט עוד שנים ארוכות וגם בידיעה שהכל כל כך שברירי וצריך למצות כמה שיותר את מה שיש.
בריאות ושמחה.

29.11.15  03:22 לפנות בוקר (תה"ש)

טוב הנה הסיפור המלא מגיל 41 בקושי בטיסה מהירה לגריאטריה…
ארוחת שבת משפחתית. לאפרת יש חברה. נזכרים בשירים ששרתי להם כשהם היו קטנים וצוחקים. אני עולה להביא את הספר מאה שירים ראשונים להזכר בשירים. "הנה הספר" אני קוראת מלמעלה ויורדת. האוירה צוהלת לגמרי. אני פותחת את הספר ועד שמוצאת את העמוד רוצה לומר תראו איך הדפים בלויים ומודבקים אבל המילים לא יוצאות. אני מרגישה שהצחוק שלי טיפה מתארך ונהיה דבילי ומגוכך אבל המילים לא יוצאות. לוקח לי כמה שניות להבין שאני לא מצליחה לדבר ואני קולטת שזה לא צחוק. הפרסומת ההיא בטלויזיה עולה לי בראש ואני רוצה לומר למשפחה שאני בבעיה. אני מגבירה את הקול וקמה ועושה תנועות אבל אין מילים. רק הברות וקולות. יכול להיות שנראתי כמו קוף. כולם קמים. מתחילים להבין. אפרת אומרת (בדיעבד אני יודעת) שמשהו קורה לאימא ושצריך רופא. כולם דרוכים. מתחילים להבין ואני מרימה את הטלפון לסמן שיזמינו רופא. שימי אומר לילדים לקרוא מהר לשכן הרופא. הם הבינו ואצלי הדאגה לגרום להם להבין מתחלפת בפחד. מה עכשיו. מה הדבר הבא. האם אאבד ראיה או יציבות. אולי נשימה. אני יוצאת החוצה. היד חצי רדומה ואני נעזרת בשמאל כדי לפתוח את הרשת החוצה. מתיישבת בזולה ומחכה. ממשיכה לנסות לדבר ומצליחה לומר "רופא". אז אני צועקת למשפחה "אני יכולה לדבר". 3 עד 5 דקות נמשכה חוסר היכולת לדבר. הלחי הימנית והיד הימנית עוד רדומות. השכן הרופא מגיע ואומר שכדאי להתפנות לבדיקות. אני בוחרת תל השומר. מגיע מתנדב של מד"א מתשאל בודק סוכר ואחריו מגיע אמבולנס. ניידת טיפול נמרץ ליתר דיוק. אני חושבת פתאום על הילדים המסכנים שנבהלו וקמה לחבק אותם. מסכנים הילדים האלו וכל מה שהם עוברים איתי. עכשיו אני בוכה. קודם עליהם ואחר כך עלי. מבקשת לצעוד רגלית לאמבולנס ולא לעלות על האלונקה שהופכת לכיסא. דמעות שקטות מלוות אותי בדרכי. על הפחד והשבריריות של החיים. על חוסר הבטחון בכלום ומה רוצה ממני אלוהים. אני מדברת עם החובש הוא ממלא פרטים ועונה לשאלות שלי ממה זה יכול לנבוע ומה הטיפול. אני אומרת לו שכבר הבנתי שאני מזיקנה לא אמות. הוא אמפתי ומעודד והדמעות ממשיכות. מגיעים למיון ואני מבקשת לרדת באופן עצמאי אבל החובש ממליץ להכנס לבית חולים על אלונקה. יעזור לי לקבל התייחסות יותר רצינית בבית חולים. אני מסכימה. אני אומרת לשימי כמה אני אוהבת אותו. עונה לשאלות הרופאים מספרת על הסרטן ועל בדיקות נוירולוגיות שעשו לי בילדות. מחזיקה לשימי את היד ובוכה. אקג ובדיקות דם ולחץ דם וסיטי ראש. האחות ממששת את הוריד שעה ואני מציעה את גב כף היד. אחרי דקירה כואבת אני מבקשת לחמם אותה. זה מיון פה לא אונקולוגית. קחי שמיכה. אני מבינה שאולי זה מאחורי ואולי אני בעוד איזה סכנה בשעות הקרובות. אני אומרת לשימי שאני רק רוצה לגמור את הספר שלי. שאם אין לי סיכוי לסיים את הספר שלי אז שישחרר. הוא מבטיח לנתק אותי מהמכונות. אנחנו צוחקים. אני מבטיחה מעכשיו עמוד בכל יום. חדל עבודה חדל הכל רק לסיים את הספר ומהר. צילום חזה, אספירין ואשפוז. אין מקום בנויירולוגית אז פנימית. מיטה חשמלית ושינוע. מגיעים. האחות מתשאלת. עם מי באת. שימי עונה שהוא בן זוגי. אני מבהירה במילים פשוטות: בעלי. תכתבי חבר תכתבי פרטנר זה הכל אותו אדם. זה שאלוהים יודע מה הייתי בלעדיו. שואלת אותי אם השיניים שלי אמיתיות ומי מטפל בי אם יש לי קצת נכות או שרותים מיוחדים. אני מבינה לאן זה הולך ושואלת אם זה גריאטריה או פנימית. צוחקים. אני בשבילה משב רוח מרענן. יש איזו דיאטה שאת שומרת שאני צריכה לדעת. היא שואלת. הלוואי והייתי שומרת אני עונה. איבדת משקל בחצי שנה האחרונה. לא איבדתי גרם. הלוואי. יש לך תאבון? בריא מאוד לצערי. עוד מלח על הפצעים גברתי? האחות מלווה אותי לחדר ומראה לי בדרך את המטבחון והעגלה עם הסדינים והמגבות. ואני מעירה שאני מבינה שפה גם החיתולים. אמיתי לגמרי. כולנו צריכים לקוות להגיע לזקנה אבל אם אפשר בבריאות אז זה לגמרי עדיף. בחדר אומרת לי השכנה למיטה שהיה לה אותו דבר אבל שאני צעירה. בת כמה את אני שואלת. 80 היא עונה. אני 40. קצת מוקדם אנחנו מסכימות. הכל אני עושה מוקדם. אני מעירה. עכשיו לילה. יש לי אחלה נוף מהחלון ובמקום לישון אני מסכמת לכם את החוויה…

29.11.15 בשעה 8:17 (תה"ש)

נכון שבהריון אז רואים פתאום מלא נשים בהריון? נכון שקונים אוטו ירוק אז רואים פתאום מלא מכוניות ירוקות? נכון שמספרים על תקיפה מינית אז שומעים פתאום על עוד חברות שעברו? אז ככה גם עם ארועים רפואיים. קיבלתי כמה וכמה הודעות מנשים צעירות. מסתבר שאני לא פורצת דרך כמו שחשבתי… (-:
.
.
.
(וברצינות – תודה לכולכן. זה באמת מעודד לשמוע שהחיים לגמרי ממשיכים אותו דבר גם אחרי ארוע כזה)

29.11.15 בשעה 8:22 (תה"ש)

חבר הפייסבוק הכי צעיר שלי הוא בן 16. הוא בטח כבר חושב שאני סוס מת… (-:
(אל תעלב דוד. צוחקת איתך)

29.11.15 בשעה 14:29 (תה"ש)

יאללה הביתה!

29.11.15 בשעה 16:15 (בבית)

אז חברה אחת טובה שאלה אותי אם אני חייבת לעשות דברים רעים כדי שיתייחסו אלי. עניתי שאני עושה גם דברים טובים ואת כולם מפרסמת במידה שווה. זה הציבורה שמתרגשת רק כשזה רע… (-;
.
.
(לא באמת. אתן תמיד קהל נאמן.)

30.11.15 בשעה 07:22 (בבית)

מכירים את הסיסמה "קמת בבוקר? כל השאר זה בונוס"? די נדיר שאנחנו באמת מרגישים ככה. מצד אחד זו תחושה מזוקקת ומדוייקת של הודיה. היא נושאת עימה את היכולת להתמקד במה שחשוב. מצד שני היא מפחידה. היא מסתירה מאחוריה חוסר בטחון. ההתרגלות והיחס כמובן מאליו המושמצים לרוב הם אלו שמסתירים בטחון ומי לא מייחל לבטחון שגם מחר נקום בבוקר ולמחרת וכל יום אחר כך בדיוק כמו שאנחנו בטוחים שהשמש תזרח?

30.11.15

ת'שמעו אני בשוק!
התקשרתי לאסותא לקבוע MRI ראש (כדי לשלול את כל מה שצריך לשלול) ונתנו לי תור ל.. עוד יומיים!
כבר התכוננתי שיגידו לי עוד שבועיים ואני אהיה אסירת תודה.
כבר שקלתי אם לנסות את הסוג של אולי פרוטקציה שאוכל להשיג באיכילוב.
כלום בריבוע. עוד יומיים היא אומרת לי. לקחתי. הלכתי. המומה. תודה.

30.11.15

אמרו לי שאני אלופה במילים. אמרו לי שהטקסט שכתבתי על החוויה הנוראית שעברתי הוא מרגש ומצחיק עצוב ומשמח מחייך ומדמיע. אז מילים. אני לא בטוחה שכל המילים בעולם יוכלו להעביר את חוסר האונים שבאין מילים. חוסר אונים שחשתי לדקות בודדות והותיר בי רושם מחריד. איך אפשר להעביר את החרדה הזו בלי המילה מחריד למשל? בהבעת פנים? ברעד? בזיעה? ואהבה? או סתם חוסר נוחות? איך אפשר בלי מילים? היום סיפרה לי חברה על סבא שלה ששבע שנים לא היו לו מילים. לא בדיבור ולא בכתיבה. תארו לכם אין מילים. אפשר לחייך ולחבק לאהוב ולרטון אבל אי אפשר להעלות את השיח לרמה של מילים. איזה חוסר אונים. איזה יאוש. חני אומרת שלפעמים מילים מגבילות אותה. אז תארו לכם מה זה כשאפילו אין מילים. מאז החוויה הנוראית ההיא טרם שבתי לעבודה וטרם הוספתי מילה אחת בספר הנכתב החשוב לי כל כך. אני עוד בהלם מהמחשבה שיש מצב שפתאום אין יותר מילים. שלא נדבר על האפשרות שגם דברים אחרים יכולים להעלם פתאום. אמרו לי שהטקסט שכתבתי הוא כמו התחלה של ספר. לא בטוחה שבספר שלם אוכל להעביר את התחושה המבעיתה שאין מילים. ואיך כותבים ספר אם אין מילים? אני עוד בהלם.

ובתגובות –

– את חייבת לקרא את הקטע הראשון בספר צינורות של אתגר קרת זה בדיוק על זה.. אסטמה נראה לי קוראים לו.. אם את לא מוצאת אצלם לך!

– לא מתחברת אליו אבל נזכרתי ב"על העיוורון" של סרמגו. איך העולם מתדרדר לגמרי כשנאבדת יכולת חשובה אחרת. איך בני האדם הופכים ליצורים קצת חייתיים. מצמרר לומר אבל לא סתם כתבתי בפוסט הראשון (או השני) שאולי נראתי כמו קוף.

30.11.15

מישהו מחברי הפייסבוק שלי צריך טרמפ מחר בצהרים לבאר שבע וחזרה? רוצה לסוע לברית של בן של חברה יקרה, יש אוטו יש נהגת, רק צריכה ליווי של מבוגר אחראי למקרה ש. חס וחלילה. ולא יהיה.

1.12.15

אז אתמול בערב נסענו לבקר את הבן במקווה ישראל. להיות איתו, להראות לו שאנחנו בסדר. ישבנו (כרגיל) כל המשפחה סביב שולחן, אכלנו, דיברנו וצחקנו. צחקנו גם על מה שקרה לפני 3 ימים. אם הצעירה והרגישה בבנותי לא היתה עוצרת אותנו היינו צוחקים עד שהיו נגמרות לנו המילים. חבורת מטורפים אנחנו.