הנה כמה דברים שידענו אבל הסרט מחדד שוב:
רב יכול להיות כוחני ורודף שררה בחסות ההלכה. זה בדרך כלל בא עם כריזמה ולכן מבלבל פי כמה.
יפה מסורת מבית אבא מהקפדה מוגזמת והקצנה.
אם לא נהיה מעורבות אף אחד לא יעשה עבורנו את העבודה.
נשים שמתאגדות יכולות לשבור כל תקרה (ולבנות במקומה מה שתרצנה).
ולא שיש לי כוח אבל האנלוגיה מתבקשת. כמה מילים על הסרט שאני חיה בו כבר שנתיים.
מזמן לא סיפרתי לכם מה קורה בבית הכנסת שלי. זה בגלל שלשנה בערך התייאשתי ממנו והדרתי עצמי. הנה תקציר: לפני כשנתיים הקהילה שלי חנכה בית כנסת חדש. הנשים שהיו יושבות (כמו גם הגברים) על כסאות פלסטיק במפלס היחיד שהיה, קיבלו כסאות מרופדים (כמו גם הגברים) אלא שהם עלו למפלס אחר ועתה הן משקיפות על הנעשה מלמעלה.
עד כאן התקציר (הממש ממש מקוצר).
אלא שבניגוד למה שקורה ב"ישמח חתני", בבית הכנסת שלי אני היחידה שזה מפריע לה ואני היחידה שממאנת לעלות למעלה. כיוון שחוק הנגישות עומד לצידי נוצרה עזרת נשים כלשהי בקומה התחתונה. מחיצות עץ תחמו אותה. וקרה שהגעתי לבית הכנסת וגברים ישבו במקומות אלו או שהמחיצה נעלמה כליל ולי לא נותר מה לעשות. אחרי כמה פעמים שזה קרה הדרתי עצמי מבית הכנסת. נמאס לי ונשבר לי. כעסתי, נפגעתי והתאכזבתי. מן הגברים שלא רואים את הפגיעה בנשים ומן הנשים שבקלות שכזו עברו לעמדת המשקיפות ובקלות שכזו מוכנות להשלים איתה. לזמן מסויים גם כשהיתה לי עזרת נשים למטה, הייתי באה לבית הכנסת וטעם מריר בפי. לזמן מסויים אבדה כל הנאתי מהתפילה.
איש אחד שאכפת לו ממני (ושלקח על עצמו לתרום משהו לבית הכנסת אחרי שהחלמתי), תרם לבית הכנסת וילון שימש כמחיצה לעזרת נשים בקומה הראשונה. איש אחד שהנגישות חשובה לו סייע בידו להתקין את המחיצה.
המצב היום הוא כזה שאני יכולה לבוא לבית הכנסת ובכוחן המוגבל של שתי ידי לפתוח את הוילון ולהשיב לעצמי את מה שמגיע לי. גברים שהגיעו לפני והתיישבו בספסלים האחוריים קמים אחר כבוד ומוצאים להם מושבים אחרים. לפני הוילון לא יכלתי לעשות זאת. מחיצות העץ היו כבדות מידי.
אז מאכזב אותי שאני לבד בעניין הזה אבל אני לא מוותרת. בידים רועדות אני פותחת לעצמי את הוילון, בודדה וגלמודה אני מתפללת בעזרת הנשים שלמטה. המחיר הוא שלא להתערבב עם הנשים. המחיר הוא שיש שמעקמים את פרצופם ואולי גם מדברים. אני מעדיפה להשלים עם המחיר הזה מאשר להשלים עם עזרת נשים בקומה השניה. ולאט לאט אני מחזירה לעצמי את השקט. לאט לאט אני מצליחה להתפנות מכל מה שמסביב ולשוב ולהנות מהתפילה.
