מה יקרה אם אמות מחר בבוקר (סיפור חייה של דפנה מאיר) / יפעת ארליך

ובכן סיימתי את הספר אתמול בלילה וכדרכי כשאני כותבת על ספרים אני ממעטת לכתוב ביקורת במובן המקובל של המילה ואני מרבה לכתוב על החוויה שלי עם הספר.
דמותה של דפנה כפי שקראתי אותה אחרי מותה ברחבי הרשת בהחלט עניינה אותי ולמרות שאין לי עניין מיוחד בספרי זכרון בחרתי לקרוא את הספר הזה.
אז מה קרה לי בו?
א. הוא ציער אותי. הוא עורר בי הזדהות. הכרתי את המקומות שבהם דפנה עברה, גם אימא שלי עברה בהם. ארועים שהוזכרו בו נגעו לי אישית והגדילו את מידת המעורבות שלי בו.
ב. הייתי מרותקת לאופן בו דפנה התנהלה במחלוקת עם ובין רבנים. אחד החלקים המרתקים לטעמי.
ג. קנאתי בחופשיות של דפנה ביחס לגוף שלה ובאופן בו לא היססה לבטא את עצמה בכעסה.
ד. לא הסכמתי עם כל מה שנאמר על תקיפה מינית אבל גם לא סמרו שערותי.
ה. לא התעלפתי מכל משפט או מכתב וגם זה בסדר גמור. זה לא מפיל בכהו זה מהתמונה השלמה.
ובכל זאת נשאלתי לגבי דעתי על הספר ולכן אומר שברור שזה לא ספר במובן המקובל של המילה. זה לא ספרות. זה ספר הנצחה. כמו מכתבי יוני. מלאכת כתיבתו שונה מהותית מתהליך כתיבת ספר מאלף בחינות. אפילו אומר שמוזר לי שהיו פה מחברת ועורכת כי למעשה עיקר העבודה היא עריכה בלבד. אין פה יצירת עלילה או בניית דמויות. אז ספרות זה לא ובכל זאת קראתי בו בעניין רב.