שבוע הספר

הסופר עומר ברק (לחוץ חתונה) כתב על שבוע הספר שאחד הדברים שיפים בו הוא שבשבוע הספר אנשים יוצאים מאיזור הנוחות הספרותי שלהם. הם קונים מה שלא היו קונים בחנות.
אני משערת שזה נכון. בחנות אנחנו קונים מה שמוצג לנו על אחד מאותם שניים שלושה שולחנות מרכזיים. כשאנחנו כבר מגיעים לשבוע הספר לא בא לנו לכבול את עצמנו לשני ספרים באותו דוכן (כשבחנות באותו מבצע אפשר לקחת ספרים מהוצאות שונות). אנחנו מטיילים בין הדוכנים ונחשפים לקצת יותר כותרים.
ובכן ביקרתי בשבוע הספר השנה, לא בשביל לקנות ספרים. בעיקר בשביל לחוות את האוירה (מתוך תקווה לעמוד בשנה הבאה בצידו השני של הדוכן) וגם לפגוש כמה סופרים ומולי"ם שיצא לי להכיר.
פגשתי מצב ספרות די עגום. גיליתי שספרים בהוצאה עצמית לרוב מוכרים מאות בודדות של עותקים. אם מכרו אלף זה כנראה אחרי מאמץ שיווקי מטורף ונחשב הישג יפה למדי. גיליתי שספרים שמכרו 30,000 נחשבים הצלחה הסטרית (לו יהי. זו אכן הצלחה אמיתית) ויש גם ספר אחד שמכר 250,000 אבל אני מניחה שהוא לא נקרא על ידי 250,000 קוראים. פעמים רבות נרכש תמורת קופון של עשרה שקלים בעיתון, הוענק כמתנה לאדם שלא העריך את הבחירה בו או נתקע על מדף של אוהבי כריכות ולאו דווקא נקרא. אותו ספר שמכר 1000 אגב, סביר שיקרא 5000 פעם. במרווח הזמן כל עותק עובר בין כמה ידיים.
ובכל זאת במספרים נמוכים עסקינן. אבל מצב המכירות לא העכיר את שמחתי. פגשתי אנשים נפלאים והייתי במצב רוח נפלא.
פגשתי סופרת אחת שהגישה לי את ספרה וביקשה שארכוש ולא יכולתי לסרב לה. זה היה ספר דק יחסית (ומחירו בהתאם) ואפילו לא שמתי לב שהוא קובץ סיפורים. לא הג'אנר שלי בכלל אבל לא יכולתי לסרב לבקשתה. נוסף על כך היא כתבה לי בהקדשה שהיא מעניקה לי פיסה מנשמתה. כאילו שהיתה חסרה לנו דרמה. קצת עצוב. קצת מביך. ואולי תהיה לי הפתעה עם הספר שלה. אספר כשאגיע אליו.
מכל מקום אחרי שסיימתי לקשקש את עצמי לדעת עם סופרת חביבה שהכרתי ברשת ואחרי שבני משפחתי התיישבו להמתין לי על ספסל, עשיתי סיבוב מהיר יחסית בין שולחנות ההוצאות. כאמור לא היה לי טעם לרכוש בשבוע הספר את מה שאני יכולה לרכוש בחנות ובכל זאת, מה, שאחזור בידיים ריקות? רק עם חוויה?
על השולחן של עם עובד זיהיתי את "הזהו אדם" של פרימו לוי. את השם פרימו לוי שמעתי פעמים רבות במסע שערכנו לפולין לפני חצי שנה והייתי סקרנית לגביו. הרמתי, התלבטתי, חיפשתי ספר מעניין נוסף (2 במחיר 1) באותו דוכן ובסופו של דבר באופן מעט לא אופייני, מחוסר עניין מסויים, לקחתי שני ספרים של אותו סופר שזו הכרותי הראשונה עם כתיבתו.
אז מה לומר? ליד המיטה שלי מונח ליעד שוהם שאני בערך בעמוד 60 בו וטרם כבש את ליבי (בסוף יכבוש, אני די בטוחה) ואני פותחת את פרימו לוי בסקרנות. אלו לא ספרים ארוכים ואת שניהם סיימתי בתוך ימים בודדים. את הזהו אדם קראתי מעט מעט לפני השינה ואילו את השוקעים והניצולים שהתחלתי מיד אחריו קראתי קריאה יותר רצופה. מדובר בשני ספרים שנכתבו בהפרש של 40 שנה. האחד מיד אחרי השואה והוא מגולל את הסיפור עצמו בצורה בלתי אמצעית ואילו השני עוסק בשאלות פילוסופיות של התנהגות האדם, הקורבן והנוגש, בסיטואציה הכי קיצונית שנוצרה אי פעם בעולם.
עוד לפני שסיימתי את הספר הראשון, נפעמת מהאתגר המשמעותי שיש בו להבנה, לחשיבה, לעיבוד הדברים, התיישבתי לקרוא על אותו פרימו לוי שזה עתה נחשפתי אליו. חיפוש פרטים על הסופר משמעם שהיצירה הזו הפעימה אותי. ביכולות שלו לתאר את הדברים בישירות. כמעט אפשר לומר בפשטות. כהוויתם. בלי אובר דרמה. כך היא מובנת וכך היא מחרידה. וביכולת שלו לנתח את התנהגות כל הדמויות בסביבה. ביכולת שלו לתאר ולהסביר מורכבות. אם בתחילה אמרתי לעצמי, טוב זה לא "ספר" במובן הספרותי של המילה. אין פה בניית עלילה. זה קצת יומן, קצת כרונולוגי, קצת מחולק לנושאים. הרי שבסיום שני הספרים נותרתי נפעמת מהאיש וכתיבתו.
פרימו לוי. הזהו אדם והשוקעים הניצולים.
יקח לי כמה ימים לחזור לנונסנס שמחכה לי ליד המיטה.