בוקר פנוי

הבוקר התעוררתי לבוקר פנוי. בוקר שאין לי אף תוכניות מה לעשות בו. שום רופא לבקר, שום פגישה לקיים. בוקר פנוי.

בהמשך הבוקר נזכרתי כי לפני שנים כשחיפשתי עבודה ואמרתי "לא" לאיזה חברה, אמרה לי מנהלת הגיוס שלהם משהו כזה: "אני קמה בבוקר ויודעת מה אני צריכה לעשות" היא אמרה את זה כדי לדרבן אותי להתפשר על תנאים. כדי שאבוא לעבוד. כאילו יום שאין לו תוכנית סדורה מראש הוא יום מקולל. מאז היו לי המון ימים בלי תוכנית סדורה מראש. לרוב הם היו ימים טובים לפעמים אפילו מצויינים.

אבל הבוקר הזה היה מוצלח פחות.

על השולחן היה לי דף ובו פרוט הנושאים שאני עוסקת בהם בימים האחרונים: תחזוקת אתר "גמאני", תכנות אתר הנצחה לקרוב משפחה, כתיבת תוכנית לבת מצווה של אחיינית, כתבה על סרטן השד למקומון וכד' .שלא אשכח לקדם כל אחד מהם.

אני נודדת בין משימה למשימה ומרגישה איך הזמן שלי מתכלה. אני בעיקר צריכה לחשוב איך אני רוצה שהזמן שלי יתכלה. כיוון שפיזית אני מרגישה די בסדר, אני רוצה לבחור מהם הדברים שאני רוצה לעסוק בהם ובאיזו מידה.

מחשבות על חזרה לעבודה כבר מתחילות להגיע. בדרך יש עוד 5 שבועות של הקרנות ולא ברור לי אם ואיך לשלב בין הדברים.

בסופו של דבר כל הדברים שאני עושה הם דברים שאני בוחרת ורוצה לעשות.  אבל חסר לי איזה דבר נוסף שיהיה חוט מקשר בין יום אחד למשנהו. משהו שישלים את תחושת החיוניות שלי. עבודה. כך נדמה לי.

בתוך כל המחשבות וההרהורים, אני מצליחה לזהות שמה שמחליש אותי בעצם היום בכלל לא קשור לניהול הזמן שלי. ביום אחר הייתי מהרהרת את אותם הרהורים ממקום שמח הרבה יותר. מצב הרוח הלֵאֵה הזה מקורו במשהו אחר לגמרי.

אתמול נחתי בצהרים. הלכתי לישון בסביבות 14:45. הפקדתי את הטלפון הנייד שלי אצל ביתי והודעתי לה שלפני 16:00 אין להפריע לי. מתוך שינה שמעתי אמבולנס. שמעתי אותו מתקרב ומשתתק. המשכתי לישון. כשהתעוררתי ב 16:00 אחותי היתה אצלי. באה לבקר. ישבנו יחד קרוב לשעה וקשקשנו. כשליוויתי אותה לאוטו ראינו המולה ברחוב. אמבולנס ומשטרה ושכנות מתגודדות. מיד חשבתי על איזה הורה של אחד השכנים, אולי איש מבוגר שנפטר אבל לא. בקצה הרחוב ישנו משפחתון. תינוק בן 5 חודשים נמצא מת בשנתו. מוות בעריסה. כמה נורא. אחותי אומרת על זה "כשאלוקים רוצה לקחת מישהו, הוא ייקח אותו ולא משנה מה".

המוות נוכח פה. אני מנסה להחליט מתי ללכת לנחם אבלים בבית חברה מהקבוצה שנפטרה בשבת האחרונה. גם שם האבל כבד. ילדים צעירים מאוד איבדו את אימם. אבל המוות הזה, של תינוק קטן, מטריד אותי אפילו יותר. אני לא מכירה את הדמויות. לא את ההורים ולא את הגננות. אבל המוות הזה שהוא רחוק ממני וקרוב אלי, מכה בי גלים.