כאשר בתחילת המסע המליצו לי לחלק אותו לפרקים על מנת שיהיו אבני דרך קרובות ושנשמח בהשגתה של כל אחת ואחת מהן עשיתי זאת במהירות ובטחון. 4 פרקים, כך סימנתי לעצמי. שלב ה AC בכימו, שלב הטקסול בכימו, ניתוח והקרנות. עכשיו כשהפרק הרביעי הסתיים אני מבינה שהעלילה עוד לא לגמרי נפתרת. אני מבינה שמתחילה לה תקופה מאתגרת מאוד.
כשהגוף מסיים את ההתמודדות שלו הוא מפנה לנפש את המקום. אם עד עכשיו זה היה מסע הישרדותי וכל ענייני הנפש נדחקו לזמן אחר אז עכשיו הגיע הזמן האחר הזה.
כן, אני שמחה. כן, זהו סוף מסע. כן, אני מתכננת את המסיבה הגדולה שאערוך אבל את המועד שלה אני דוחה לעוד חודשיים שלושה. אולי לסיום התרופה הביולוגית (אף שהיא נחשבת טיפול משמר, אף שהתדירות שלה היא רק אחת לשלושה שבועות). התרופה הביולוגית היא רק תרוץ. הסיבה האמיתית היא הנפש. עד שלא אעבד את החוויה שעברתי, עד שלא אתחיל להיות עסוקה בענייני שגרה, עד שלא אתחיל לעבוד וארגיש שזה בסדר ונכון עבורי, עוד לא יגיע הזמן למסיבה.
מבחינתי זהו הפרק החמישי והוא חשוב מאוד.
בתקופה האחרונה גדלתי מאוד. איכשהו נפל בחלקי להיות חלק בהקמת עמותה עבור קבוצת הפייסבוק שלנו – גמאני. איכשהו אני מרגישה שאני עסוקה בעשייה משמעותית בארגון המתהווה הזה. קיבלתי 3 הצעות מעניינות ואת כולן פחות או יותר דחיתי. אני רוצה לחזור אל חיי הקודמים אם כי סביר שלא הכל יכול להיות בדיוק אותו דבר כמו שהיה. לא יתכן שאדם עובר חוויה כל כך משמעותית ואין לה השפעות על ההתנהלות שלו לאחריה.
אני לא מסוג האנשים שבאמת יודעים לקחת את הזמן. כמה ימים ללא תכלית ברורה ואני מחפשת מה לעשות. אבל אני יודעת, גם מנסיונן של חברות, שאם אקפוץ ככה פתאום בחזרה אל חיי הקודמים אני עלולה למצוא את עצמי אחרי זמן קצר לא שקטה, עמוסה ומפורקת. לפעמים צריך להתאזר בסבלנות. אני משתדלת.
אושיק
קחי את הזמן לנוח ולהרגע, כשיגיע הזמן לחזל״ש, את כבר תרגישי
בנתיים, את גם מוזמנת לעזור … לאישך להכין את הטיול