ובכן זמנים משתנים. אנחנו הולכים קדימה. כל הזמן הולכים קדימה. מה שהיה נכון לפני שניה מעורר תהיות עכשיו.
ובכן בזמן האחרון פיתחתי לי עניין חדש. אני רצה. מכשיר ההליכה בבית התחיל לאבד שיווי משקל ושלח אותי לרחוב. הרחוב הזמין אותי להמיר את ההליכה בריצה. אז אני רצה. כל פעם קצת יותר. בין לבין גיליתי את האוזניות; מה שהופך את הריצה לכיפיית פי כמה. כשהמוזיקה טובה הרגלים נושאות אותי עם הרבה פחות מאמץ.
פעם נרתעתי מלרוץ עם אוזניות. חשבתי שאני חייבת להיות דרוכה וערנית להתרחשויות מסביבי. מסתבר שמשהו בי נרגע. הדבר היחיד שגורם לי להסיר את האוזניות לרגע הוא כלב משוטט אבל לרגע. רק לרגע.
ימי הריצה הם שלישי ושישי. וביום שישי אחרי הריצה בא הקפה. כבר שבועיים שהאיש שלי לא עושה ספורט בשישי ובמקום זה יש לו זמן לשתות קפה עם אשתו. הקפה של שבוע שעבר היה פחות טוב מהמתוכנן. זה היה קפה באסף הרופא. האיש היקר עף מהאופניים ונפצע כראוי. או כפי שלא ראוי. תפרים פה ושם, שפשופים וחבלות. נעים זה לא היה אבל מזל גדול שבזה זה נגמר.
הקפה של שישי הזה היה משובח פי מיליון. נסענו לק.אונו לקפה עם אחותנו החדשה מאסותא. משובח. לא פחות.
בין לבין אני כותבת וכותבת וכותבת. כתיבה טובה ומחלימה. הסרטן הזה נתן לי אומץ או כוח לגעת בדברים כפי שלא נגעתי בהם עד היום. היום אני לא בוחרת לגעת בדברים אני חייבת לגעת בהם. עכשיו זה לא עניין של בחירה זה עניין של הכרח.
ולמה עברתי מהוורד שלי, מכתיבה לתיקיה הפרטית שלי, לכתיבה לבלוג? זו שאלה שמעסיקה אותי המון. הבלוג חסר לי וזר לי בו זמנית.
אני תוהה לגבי הבלוג, אני תוהה לגבי השימוש שלי בפייסבוק והשבוע אף נכנסתי בעוונותי לרשת ההיא של התמונות. אינסטגרם. לא. אין לי סבלנות לעוד רשת. פייסבוק זה מעל ומעבר עבורי, תודה.
פעם, לפני המחלה, היה לי פייסבוק שפתחתי לשימוש עסקי (לא שהעסקים פרחו במיוחד אבל בכל זאת). אז עשיתי לעצמי מן חלוקה כזו בראש של האנשים שעושים שימוש בפייסבוק. קטלגתי אותם בשתי קבוצות. אלו שעושים שימוש עסקי ואלו שעושים שימוש חברתי.
אחר כך הפכתי לשכירה וכמעט לא עשיתי שימוש בפייסבוק שלי. לומר את האמת? לא הערכתי במיוחד לא את הקבוצה הראשונה ולא את השניה. קצת לא הבנתי וקצת בזתי. סליחה. באמת סליחה.
ואז באה המחלה. וכשבאה המחלה פייסבוק הפך לביתי השני. פייסבוק היה מקום הכרות ומפגש עם חברות רבות שהתמודדו עם אותם דברים שאני התמודדתי. פייסבוק הפך למקום לקבל בו חיזוקים. לשתף.
עכשיו כשהמחלה מאחורי אני תוהה לגבי זה. בעיקר מפנימה את העובדה שוואלה, זה משרת גם אצלי צורך חברתי ואפילו חזק. זו זירה של ממש. אחרת. נוספת על זו בחוץ. לפעמים קצת על חשבונה. יש איזו אידיאליזציה לעולם האמיתי כאילו הוירטואלי הוא לא אמיתי. ובכן בעיני גם הוירטואלי הוא אמיתי. אמיתי מאוד. הוא כן מטשטש לנו לפעמים את החוויה של כאן ועכשיו. פוגע בשהות שלנו במקומות מסויימים. שם אותנו שם קצת רופפים. לא עד הסוף פה. כל הזמן קצת שם.
אבל הוא אמיתי ואני לא מזלזלת בו בכלל.
אני מסתכלת על אנשים אחרים. מה הם מפרסמים ומה לא. ותוהה כל הזמן מה זה נותן לי.
בנתיים אני שם. והנה הבלחתי גם פה.
חוזרת לתיקייה הפרטית. מקווה למצוא אתכם פה בפעם הבא שאבוא.
