כתיבה היא כמו תמונה. נשארת לתמיד. מנציחה את החוויה. אך האם באמת כל חוויה טובה מצדיקה כתיבה שלה? מה הכתיבה נותנת לחוויה עצמה? האם היא נותנת לה תוקף נוסף או חיות נוספת? האם מה שלא נכתוב כאילו לא היה?
כל אחד והאומנות שלו. חברתי סנדרה מצלמת. יצא לנו לדבר על הדברים שצריך לצלם והדברים שלא. בעיקר על אלו שאי אפשר. שאי אפשר להספיק ושצילום גם כך לא יעביר את עוצמתם. סיכמנו שיש דברים שנועדו להצטלם בזיכרון ולא במצלמה.
ובכל זאת, כמה מילים על יומיים שביליתי בים המלח עם סנדרה.
ובכן, כיוון שהיו כמה ימים נטולי אנרגיות, מצאתי את הזמן להתקשר לחברתי למנזר ולקבוע מועד ב'. מפה לשם, היא אמרה, הפעם מדבר. או לפחות קרוב לשם.
יום לפני הנסיעה המתוכננת החורף החליט לבוא לבקר אותנו שוב ובמלוא עוצמתו. נסערת משהו, התקשרה אלי סנדרה ותהתה אם זה באמת רעיון טוב לסוע לים המלח בכזה מזג אויר. בלי להתלבט שניה עניתי לה שמבחינתי – אין ביטולים. משהו שנקבע כחודש מראש, משהו שתכננו וחיכינו לו כל כך, אי אפשר ואסור לבטל.
אז קבענו בשתיים עשרה בצהרים בירושלים. משם נמשיך על כביש 91 לים המלח. כשלוש דקות לפני שאני מגיעה לאסוף את סנדרה היא מצלצלת לומר לי שהכביש חסום לתנועה עקב מזג האויר. אחרי לבטים קלים אם לוותר על הנסיעה ולמצוא איזה צימר באזור ירושלים (כי לחזור הביתה אין מצב), ואחרי הבנה שמלון שהוזמן לא יבוטל, הוחלט שאם לא משמאל אז מימין. כן, זה מטורף לחזור חזרה לכיוון מודיעין (בשתי מכוניות!), להחנות שם רכב אחד ואז לצאת כאילו מחדש לים המלח דרך ערד. כן זה מטורף. ומתיש. אבל בהנתן המצב וההחלטה שהתקבלה, מוטב בשמחה.
אז אחרי עצירת קפה (ולהפך) בלטרון, ואחרי מפגש בלתי אמצעי עם נייר טואלט שהיה מעורב איכשהו בהברחת קוקאין שלא צלחה (אני הימרתי על טלק. זה סנדרה עם האקסטרים.) ואחרי כשעה וחצי נסיעה הגענו למלון. נזקקתי לשני אדוויל שיסדרו את נזקיהם של שני וישרים שלא נחו לרגע אבל לשמחתי המשימה הושלמה בהצלחה.
אז מלון וכתיבה וג'קוזי וספא ונפלא. על הסאונה ויתרתי. היא הזכירה לי תנורים ממקום ומזמן אחר. לא תודה.
בבוקר יצאתי לחפש את הקול שלי. אחרי חודשים של עבודה על תקציר העלילה לספר שאני מבשלת, הגיע הזמן להתחיל בכתיבה עצמה. כל משך כתיבת התקציר לא היה לי מושג איך יכתב הסיפור. באיזה גוף ודרך עיניו של איזו דמות. באיזה זמן ובאיזו שפה. רגע האמת הגיע. להתחיל לכתוב ולגלות. אז התחלתי. נראה לי שמצאתי. שמחה גדולה.
ארוחת בוקר והשיחה שנלוותה אליה לקחה הרבה יותר זמן מהצפוי (אמר מי שאמר כשנהנים הזמן עובר מהר) ומשם לטיול רגלי על שפת הים. משמח לגלות כל פעם מחדש שלסנדרה ולי יש קצב דומה בטח בימים של חופש.
בדרך חזרה ראינו שיירת גמלים מרשימה. מהעניין הזה יש לי מסקנה אחת ברורה – לעולם על תסמכו על הצלם עם העדשה הגדולה! (+:
והאלבום המלא שסנדרה צילמה נמצא כאן.
יופי של חוויה
יופי של תמונות
מחכים לספר
מברוק על הגישה (מיצוי של הנאות וחיפוש מתמיד אחר רגעים מזוקקים לנפש)…
מי יתן ואותה רגישות שנצרפה בכן, לא תקהה עם שגרת החיים המתישה..
הלוואי עלינו (אלא שלא עברו חוויה כה מכוננת)..
מחכה לפוסט הבא.. וללידת ה.. ספר.