ובכן אהובה
חזרתי אתמול מהלוויה שלך עם הרבה תחושות וצורך גדול לעשות בהם סדר.
בשנתיים האחרונות, מהיום שבו הכרנו והפכנו חברות, את הכתובת שלי לסדר בתחושות. הכתיבה היא דרך העיבוד שלי מאז ומעולם ובשנתיים האחרונות את הקוראת הראשונה שלי והרבה מאוד פעמים היחידה. בהתכתבות האינסופית איתך גיבשתי עמדות ביחס לאינסוף דברים. בפידבקים שלך עשית לי סדר. בקריאה שלך נתת לי שקט.
ועכשיו את לא פה. ואני מפוזרת בכל מיני מקומות. קצת פה וקצת שם. מחליפה כמה משפטים עם זו וכמה עם זו ומנסה לסדר את המחשבות והתחושות הרבות שעולות.
היו המון דוברים בלוויה שלך ומכל הדברים שעלו עלתה תמונה של האישיות המדהימה שלך. אם היה שם מישהו שלא ידע עד הסוף כמה את נדירה אז היתה לו הזדמנות לגלות.
שלוש חברות שלך דיברו וכל אחת רואה בך את חברתה הטובה. תופעה שחני הצביעה עליה כבר מזמן והיא מאוד נכונה וכמו הרבה פעמים בתקשורת איתך הרגשתי קטנה והרגשתי גדולה.
נעתי בין הרגשה מגוחכת שמי אני בכלל שאני תופסת ממך חברתי הטובה ביותר לבין הרגשה שוואוו, זכיתי בענק (ואולי אני גם ראויה?).
כמו ששי אמר, אישיותך הענקית הצלה על הסובבים אותך ואולי יש בזה קצת אמת. אולי זה לא רק קל להיות בקרבת מישהו גדול כמוך.
הנה כמה מילים שכתבתי בפייסבוק, סיפור קטן שסיפרתי גם לך (ואת כמובן ביטלת אותו אבל הוא כולו אמת):
"לפני שנה וחצי (ביום שבו דפנה נפטרה) חברת הביטוח שלחה אותי לרופא מטעמה. רצה הגורל וזה היה הרופא של יהודית מתל השומר. בנסיבות שהתגלגלו איכשהו אמרתי לו שאני חברה של יהודית. אני לא אשכח את האופן שבו הרים את הראש מהדף והסתכל אלי. "את חברה של יהודית?" הוא שאל והיה ברור שזו אחת המטופלות שהשאירה עליו את הרושם הכי עז שאפשר. הרגשתי קטנה והרגשתי גדולה. להיות חברה של יהודית זה קצת גאווה. זכות מופלאה שנפלה בחלקי."
כותרת הפוסט אגב היתה "ויש לי חברים אבל גם הם כבים אל מול אורך המשגע"
החברות שלנו ידעה תקופות כאלו ואחרות.
בהתחלה היתה תקופה של התלהבות הדדית נורא גדולה. אח"כ היו זמנים שאת היית בעומס ואני רציתי ממך יותר. מתישהו התאזנתי מולך. למדתי לקבל את מה שיש ולשמוח בו.
היו לך את הזמנים שלך והיית צריכה להתנתק קצת לפעמים. היה חודש שלם שנעלמת לי והייתי בטוחה שזה משהו שעשיתי. אחר כך הבנתי שזה היה חודש של נפילה והתכנסות באופן כללי.
תקופות שרציתי יותר או שאת נעלמת ערערו לי את הבטחון במידה זו או אחרת אבל יש לי אינסוף מילים חמות ממך ואני נוצרת את אין סוף המילים החמות האלו והמחמאות. אני יודעת שלא היתה משקיעה בי שעות רבות כל כך אילו לא אהבת אותי ולא היתה נותנת לי ללוות אותך לבה"ח כמה וכמה פעמים אילו לא אהבת אותי. ולא היית קוראת את כל כתביי ונותנת פידבק משמעותי כמו שנתת אילו לא אהבת אותי. יקרות לי גם הבקשות המעטות שביקשת ממני. בעייני גם הן סימן לאהבה.
ולצד זה לא זכרת תאריכים (כולל את זה שב 12.6 היה לי ניתוח…) ורוב התוכניות שתכננו לא יצאו לפועל. כך לגבי היומיים חופש וכך לגבי ההופעה ההיא שכבר קניתי לה כרטיסים ואת בדיוק שקעת.
אף פעם לא רצית הנחות או שיתייחסו אליך כחולה אבל אי אפשר להתעלם מכך שהכרנו סביב המחלה ובצד כל הנסיון לקיים קשר חברות מלא ורגיל לעיתים נאלצנו להכנע לתכתיביה של המחלה. (או בתקופות יותר טובות לזה שהיית קצת מכורה לעבודה (+: )
אני גם זוקפת לזכות הקשר שלנו את זה שיכלת לומר לי פעם שנעשה לך צפוף. נעלמת לי קצת וכשחזרת כתבת שהתחיל מכשל טכני ואז נהיה לך צפוף ולכן התמהמת קצת לחזור. בעייני זו עוד הוכחה לכוחו וחוזקו של הקשר. לקרבה הגדולה שהיתה בנינו. סמכת על הקשר מאוד. ידעת שאדע לקבל את זה ולא אפגע או אעלם. ידעת שמה שיש בנינו חזק בשביל לעמוד בפתיחות הזו.
ואת הדברים שסיפרתי לך אני בכלל מנועה מלמנות. הלכו איתך לאן שהלכת.
אני גם זוכרת שפעם שוחחנו על סוגיית החברה הכי טובה. אמרת על מישהי שהיא החברה הכי טובה שלך ואני שאלתי אם יש דבר כזה והוספתי שנראה לי שבכל רגע נתון ולכל עניין יש את מי שהכי קרובה או מתאימה לזמן הזה או לחלוק את הדבר שעל הפרק. והסכמת איתי אז כל כך.
כשחני אמרה בלוויה שהרגשת שלא הראת מספיק אהבה ידעתי שהיא דיברה גם קצת עלי מכמה סיבות. ראשית כי לא חסכתי ממך את התנועות של הנפש שלי סביב זה שאני רציתי יותר. את רגשי הנחיתות לפעמים. שנית כי התקשרתן אלי מבית החולים. חני אמרה שאת רוצה לדבר איתי. שוחחנו קצרות ואני שמחתי כל כך. וכשחני יצאה משם שוחחתי איתה והיא אמרה לי שאת מרגישה שלא הראת לי מספיק אהבה ועכשיו אין לך כוח. אז הבנתי שלא רק התגעגעת אלי. אולי גם רצית לעשות עמך ועימי חסד קטן, להראות לי עוד קצת אהבה.
שבועיים קודם כתבתי לך קצת דברי פרידה. כתבתי לך שאני איתך כמו שאני איתך. שאין עוד מקום בעולם שאני בו כמו שאני איתך. שתדעי כמה את יקרה לי. הוספתי וכתבתי על סוגיית ה"לרצות יותר" שאני שלמה עם מה שיש והוספתי כמה מילים מלטפות שהבטחתי לך אחרי ה "בסוף אני בוכה בגללך" שכתבתי לך כמה חודשים קודם. אחרי שחני סיפרה לי שאמרת שאת מרגישה שלא הראת מספיק אהבה ואת מצטערת על זה, שלחתי לך הודעה שאומרת שתהיי שקטה משום שאני יודעת שאת אוהבת אותי. חזרתי על זה כמה פעמים שתאמיני.
אז האם ביטאת מספיק אהבה או לא? אני מניחה שכן. אלו קצת רגשי הנחיתות שלי וקצת הקושי להיות חברה של אישיות כל כך גדולה. ויש אנשים שהיו מוותרים על נוכחות לצידך משום שהיא מקטינה אותם. אבל אני ידעתי שעליך אני לא מוותרת בחיים. שיש בך הרבה יותר טוב עבורי מאשר רע. המון יותר טוב. המון עצום.
זה הסיפור שלנו מותק. הסיפור שלי איתך. אבל אני יודעת שבנקודות מסויימות הוא קצת מזכיר סיפור של עוד חברות שלך איתך.
אז אני אומרת לעצמי, אל תרגישי מגוחכת. לרגעים מסויימים, היית זו שיהודית בחרה לחלוק איתה וזה מספיק. ואני אומרת לכל מי שצריכה לשמוע, אל תרגישי קטנה. ירחב ליבך על מה שהיית עבורה.