אני חייבת להודות שזה מצער אותי מאוד להיות פה היום
מצער אותי לדבר על לבנה שאהבתי במקום להעביר איזה ערב באיזו מסיבה עם לבנה
כחברה בקבוצת "גמאני" איבדתי בשנתיים האחרונות יותר מידי נשים יקרות שאהבתי. יותר מידי חברות.
יש נשים בגמאני שבאות מעולמות קצת שונים משלי. מחלקים אחרים של החברה הישראלית ואז החיבור הוא בבחינת פלא גדול. משהו שקורה רק במסדרנות בתי חולים. משהו שקורה רק סביב התמודדות משותפת עם מחלה מסכנת חיים.
על לבנה אי אפשר לומר את אותו דבר לא משום שבהכרח באנו מרקע דומה אלא משום שלבנה לא היתה זרה או מרוחקת מאף אחת בקבוצה. לבנה היתה מסוג האנשים שכולם יכולים להתחבר אליהם בקלות. משהו בקבלה שלה את האחר. בסקרנות. בהכלה ובאהבה לבריות.
פגשתי את לבנה פעם ראשונה ברומניה. באותם ימים של טיול היא היתה חלק מצמד "דפנה ולבנה". סיפרו לי עליה שהיא חולה גרורתית עם גרורה בכבד. כחולה ממוקדת המחשבה על גרורות עוררה בי חרדה מסויימת וכמי שנמצאת בהתמודדות של עצמה לא חיפשתי לדעת לעומק את ההתמודדות של אחרות.
רק חודשים אחרי אותו טיול מצאתי את עצמי מכירה את לבנה יותר לעומק. הקבוצה עשתה נסיון להתמסד ולהתארגן אחרת ולבנה לקחה בכך חלק כמו גם אני. מהר מאוד גילינו שאנחנו חושבות באופן דומה ומדברות באותו שפה.
הפריעו לנו אותם דברים וחלקנו תפיסה משותפת לגבי איך דברים צריכים להראות. אני זוכרת שדברים מסויימים היו מכאיבים ללבנה והיא היתה מתקשרת אלי בצער, פורקת מכאבה ומנסה יחד איתי להביא לתיקון איפה שצריך תיקון.
לבנה נתנה לי לקרוא את הספר שלה כשעוד היה כתב יד. היא לא אמרה עליו הרבה רק הפקידה אותו בידי. התחלתי לקרוא והספר היה שונה ממה שציפיתי. מצאתי יותר כתיבה יומנית מפרוזה. אני זוכרת שבתחילת הקריאה הייתי מרוחקת ממנו במידה אבל אחרי כעשרה עמודים ויתרתי על הביקורת והתמסרתי לסיפור עצמו. התמסרתי למילים ולחוויות של לבנה. כשקראתי על חוויות הילדות שלה בכיתי איתה. כשקראתי על הבחור החמוד ההוא מהריקודי עם התרגשתי איתה. כקראתי על הטלטלות של המחלה היטלטלתי איתה. סיימתי את הספר עד תומו והיא שאלה אם יש משהו שצריך לתקן. איך לתקן? התפלאתי הרי מדובר בזוית האישית של לבנה וכמו שהיא נכתבה כך בדיוק היא היתה צריכה להכתב. כל תיקון שאציע יהיה פחות מדוייק. שאלתי אותה מעט על הפרק של גמאני ועל החיבור שלה לקבוצה והיא החליטה לדייק אותו בספר. היה לה חשוב שבתוך הספר שלה יהיה ברור שלגמאני היה מקום משמעותי בדרך שלה.
ולפעמים היא לא אהבה את הקבוצה. לפעמים היא הרגישה שיש בקבוצה התייחסות גסה מעט להתמודדות ולאובדנים. מה שהיה לאחרות מנגנון הגנה צרב על עורה הרגיש של לבנה.
היא שנאה שאנשים מדברים עליה ומספרים על התפתחויות כאלו ואחרות במצבה. הרגישה שדאגה מעבירה לה אנרגיות מחלישות ולא מחזקות. ביקשה ממני פעם אחת לחשוב מחשבות חיוביות ולשמור כל מידע עם עצמי. שידברו כמה שפחות. מתוך כבוד גדול ואהבה גדולה עשיתי כל מאמץ לכבד את בקשתה.
כששואלים אותי על תהליך היצירה שלי אני תמיד מזכירה את לבנה. הספר של לבנה הוא אבן דרך בתהליך היצירה שלי. כשסיימתי לקרוא את כתב היד שלה הבאתי אותו איתי לפגישה השבועית שהיתה לי אז עם הפסיכולוגית שלי. הנחתי אותו על השולחן (לא בטוחה אם פיזית או רק וירטואלית) ואמרתי שאני ירוקה מקנאה. שכזה אני רוצה. משהו כזה ששוטף את כל הבפנים וחוויות העבר ומנקה את הכל לקראת המשך נקי ומשוחרר יותר. הספר של לבנה היה טריגר משמעותי מאוד עבורי. אחריו התחלתי אני לכתוב. התחלתי מכתיבה יומנית מטהרת כזו וזה פתח לי את הדרך להמשיך הלאה גם לכתיבה ספרותית.
לבנה לא רצתה שידעו וידברו יותר מידי אבל קשה שלא להזכיר גם את מעשי החסד שלה שנעשו תמיד מתוך צניעות גדולה. אני גם לא אשכח איך היא כעסה על מישהי שנכנסה לקבוצה והפיצה רעיונות רוחניים לגבי החלמה. היו לה מסרים שהכעיסו הרבה חברות. לבנה לא היססה. היא הרימה טלפון לאותה בחורה והטיחה בה את כל הביקורת שלה ואחרי שאמרה כל מה שאמרה הקשיבה לצד השני (מה שאני עד היום לא הצלחתי לעשות, אני מודה). לבנה הקשיבה בסבלנות ובפתיחות ואחרי אותה שיחה ארוכה מאוד, שינתה את עמדתה מקצה לקצה ביחס לאותה אישה. הקשבה וסליחה כמו שהיו אצל לבנה לא מוצאים בהרבה מקומות.
מתישהו דפנה נחלשה. לבנה עצמה כבר לא היתה במצב לבקר וללוות מקרוב. ביקורים בבית חולים סיכנו אותה ובכלל נסיעה עד חיפה היתה מאמץ גדול מידי בשבילה. לבנה היתה מקפידה להתעדכן דרכי על מצבה של דפנה ולמסור איתי את כל האיחולים הטובים שאפשר לאחל. שימח אותה לדעת שאם לא היא אז אני שם עם דפנה.
באחד מימי השישי שביקרתי את דפנה ברמב"ם סיימתי את הביקור מעט מוקדם כדי להספיק לארוע של גמאני. זה היה מן מסע אופנועים ברחובות תל אביב. ארוע שנועד להעלות את המודעות לסרטן השד וגם להפגיש בנינו ולתת לנו עוד הזדמנות לתמוך ולהתמך וגם סתם לשמוח אחת בשניה. לבנה העמידה שם דוכן והציע את הספר שלה. למרות שקראתי את כתב היד קניתי לי עותק אחד וביקשתי עותק נוסף בשביל דפנה. בביקורים הבאים שלי אצל דפנה קראתי לה מהספר של לבנה. ובין ביקור לביקור אימא של דפנה המשיכה וקראה לה.
אני זוכרת שקראתי לדפנה והיא הנהנה להסכמה עם המילים הכתובות ועצמה את עינייה והקשיבה. המילים היו כמו חיבוק תומך. כמו תהליך השלמה. כמו צידה לדרך. דפנה נפטרה לפני שסיימה את הספר של לבנה.
איבדתי את דפנה ואיבדתי את לבנה ואיבדתי את גלית ואיבדתי את בת שבע ואיבדתי את יהודית. זכיתי גם בחברות יקרות ובריאות שהולכות איתי הלאה בעזרת השם לעוד שנים ארוכות.
אהבתי את כולן.
אהבתי אותך לבנה.
