יהודית אהובתי.
חסרת לי הערב כל כך.
אני רוצה לספר לך שאיכשהו יצא שסגרתי הערב מעגל.
המפגש הראשון שלי בגמאני היה ברעננה. אליעזר יפה 14. שם באולם בבית ספר פגשתי לראשונה את בנות גמאני. היה מפגש עם איזו הופעה. אני זוכרת מאותו ערב את יעל וחני וגלית. אני זוכרת שהייתי אז בתחילתו של תהליך התקרחות. הייתי קצת אחרי הגלח וכל הערב מיששתי את שערי הקצוץ ובכל פעם שהיד שלי עברה על ראשי היא נותרה עם שערות רבות דבוקות אליה.
הערב נקראתי לאותו אולם בדיוק עם אותן נשים מאז. נשים שמאז הפכו לחברות נפש עבורי.
הגעתי מותשת. נפשית בעיקר. ממפגש כלשהו אחר שבו קצרה ידי מלהועיל ורוחב כתפי לא הספיק כדי לשאת.
כל הפנים היקרות שחיכו לי מוארות הציפו אותי במהירות ובאמצע סבב נישוקים עצרתי לרגע להזיל כמה דמעות.
אני מכירה אותך. לא היית באה. אולי אם חני היתה גוררת אותך. אולי אז.
אספר לך שהשמות שלך ושל שאר החברות שאינן עמנו עוד עלה מפעם לפעם אבל הנוכחות העדרות שלכן הורגשה בכל שניה ושניה.
היום בדיוק שנתיים בלועזי לפרידה מדפנה. וגלית שאני זוכרת מאותה פגישה. ולבנה שהיתה טריגר עבורי לכתיבה ובנגו' שעד היום אני מרגישה שלא היה לי שום תהליך פרידה ממנה. היא פשוט נעלמה לי פתאום ואין לי כוחות לעכל את זה בכלל.
וכל השמות שאני מתפללת לעילוי נשמתן (איזה ביטוי מוזר, אה?) בכל שישי בהדלקת נרות. כל כך הרבה שמות ואני מנסה להעלות את הפנים. שלא יהפכו לשמות ריקים.
הייתן שם כולכן.
והיו גם כמובן החברות שמזלן שפר עליהן ולאט לאט אנחנו שמות את המחלה מאחורינו. משתדלות לשמר את התובנות הרבות שהיא העניקה לנו וללכת איתם הלאה. להתרחק ולהשאר קרוב. לשכוח ולזכור.
היו שם המון נשים שאני אוהבת. את יודעת שאני קצת צינית ביחס לקבוצות. אני טובה יותר בפורומים קטנים. לרוב אני מתקשה להאמין שאפשר לאהוב קבוצה שלמה. אני מתחברת לפרטים. אבל היום הייתי חלק מקבוצה ענקית (אולי 70 נשים) עם מכנה משותף כל כך חזק שהתרגשתי עד דמעות.
נשים שליוו אותי בשנה הקשה בחיי. שהרימו אותי מאפס למאה. שמילאו את עולמי באופטימיות וביצירה. למשך שעתיים הפכתי מבצל לחמאה.
יהודית אהובתי
אמרתי לך פעמים רבות. את שווה לי כקוראים רבים.
ואינך קוראת אותי כעת.
ואין עוד נפש ענקית כמוך.
כל מה שנשאר זה כמיהה וגעגוע שאין להם סוף.
אני מאמינה שהיא איתך תמיד
תודה, ורדה.