ובכן. חזרתי משלושה ימים באילת. כן בשיא האובך. מה לעשות שהאובך לא תאם איתנו תאריכים…
ואני לא נרגעת מהשלושה ימים האלו. כלומר אני מאוד רגועה. הלכתי ונרגעתי בשלושה ימים האלו אבל אני לא רוצה להפרד מהם כל כך מהר. אז מארגנת תמונות ומסדרת ושולחת פה ושם ועורכת ועכשיו הגיע גם תור המילים.
מה לומר?
שתמיד כל כך נעים לי במחיצת שותפתי למסעות הקטנים האלו בארץ (איכשהו השותפות שלי תמיד שומרות על פרטיותן יותר ממני אז משתדלת להיות רגישה לדבר הזה).
שכל אחת מאיתנו קצת הרחיבה את גבולות הגזרה שלה. אם בהתנסויות חדשות ואם בטעמים חדשים. (אפילו האוטו הקטן שלי הרחיב את גבולות הגזרה שלו…)
היא אמרה שאנחנו מזליסטיות. שאנשים פותחים לנו דלתות. אני השבתי שהם פוגשים אנרגיה טובה וזה מוציא מהם את הטוב של עצמם. כי גם בציבור הנופשים לא כולם מגיעים אם אנרגיה טובה. תמיד יש את הנרגנים והתובענים…
אני אוהבת אנשים שאוהבים אנשים. שסקרנים לאחרים וקשובים אליהם. פעם זה יגרום לנו לשתות כוס מים קרים על יאכטה של איש נחמד, פעם זה ישלח אותנו לים עם שנורקלים שלא תכננו להשתמש בהם אבל השתמשנו ועוד איך, פעם זה יכניס אותנו לסיור במקומות שביום רגיל כנראה שלא אמורים לסייר בהם ואף יעניק למי מאיתנו תשורות קטנות ונחמדות.
אלו היו שלושה ימים של פתיחות לעולם. שלושה ימים של התבוננות פנימה והחוצה. פנימה לתוך עצמנו (כי אין לי דרך טובה יותר לתוך עצמי מאשר שיח עם חברה קרובה) והחוצה אל היקום. אל הנוף ושקט והטבע המופלא. אל האחר. לאפשרויות השונות לחוות את החיים האלו.
לא מזמן יצא לי לקשקש טיפה עם הכירורגית שלי. דיברנו על ספרים איכשהו והבהרתי שהספר שאני כותבת לא מדבר על הסרטן בכלל והיא השיבה לי בחכמתה שגם אם הוא לא מדבר על הסרטן בכלל, הסרטן נמצא שם. חווית המחלה. משום שהיא נתבעה בי והיא שינתה אותי והיא גם מניעה אותי לחוות את העולם קצת אחרת מקודם. לשנות סדרי עדיפויות. לדעת להנות מדברים שקודם התייחסתי אליהם כהסחות דעת חסרות חשיבות. ולפעמים דווקא הדברים האלו הם הדברים החשובים באמת.
אני אוהבת אנשים שזורמים עם מה שיש. שאם נכנסו בטעות לסרט מיותר מכל בחינה אפשרית ידעו למצוא את הקומדיה שבעניין ולהנות ממנה ולצחוק.
ובמאזן הצחוק שאני לא עורכת בדרך כלל יצאתי כשידי על העליונה. לא בכל יום אני שומעת את עצמי צוחקת בקול רם. יכול להיות שבכל יום יש הזדמנות לצחוק אבל לא בכל יום אני פנויה לחפש את ההזדמנות הזו. אולי זה הדבר שאני צריכה לקוות אליו לשנה הקרובה. פעם אחת כל יום, לצחוק בקול רם. אין לי ספק שהתרומה של זה לבריאות גדולה משל הרבה דברים אחרים.
אז תזכרו: האלה מחבקת אתכן חזק, הידע הישן שלכם אינו רלוונטי יותר ויש לכם את כל מה שאתם זקוקים לו. (+: (כי קצת חידות לא מזיקות לאף אחד)
שתהיה לנו שנה טובה!
אלבום התמונות מחופשונת הזו נמצא כאן.
