אז לפני חודש בערך אמרה לי חברה אחת (שלא נזכיר את שמה (+: ) שהיא רוצה לעלות לאיזה הר בזריחה. הבת שלי שנכחה באותו מעמד נדלקה על הרעיון מיד ונתנה את הסכמתה. גם אני נענתי בחיוב אם כי חשבתי שזה בטח יצא לפועל עוד איזה שנה.
אבל החברה הזו מסתבר היתה רצינית ולפני יומיים היא העלתה שוב את העניין והציעה תאריכים שונים. אה מה מה? כולם בטווח של השלושה ימים הקרובים.
חנוכה הזה היה (ועדיין) אחד החנוכות הכי עמוסים שלי אי פעם בחיים. שבוע לא עבדתי והלקוחות לחוצים וחג והתכנסויות משפחתיות ובתוך זה מלא בדיקות רפואיות ואין לי מושג איך מנווטים בין כל אלו ואיך דוחפים פנימה גם טיול זריחה.
אבל מי אני שאבטל שמחות, אשבית תוכניות ואבאס רעיונות? במיוחד כאלו שמסעירים חברות יקרות?
הסכמתי. ועדיין היתה לי תחושה שאיכשהו זה לא באמת יקרה. הייתי בטוחה שהבעל של החברה או הילדים שלה, מישהו כבר יפיל את התוכנית הקצת מופרעת הזו. זה לא קרה.
כשעברנו את מכשול המשפחה שלה הנחתי ששימי יהיה זה שיאמר על התוכנית הזו שהיא קצת הזויה. לקום לפנות בוקר ולסוע שעתיים רק בשביל לטפס על איזה הר ולראות זריחה. שהרעיון יפה אבל בטח יש מועדים יפים יותר או נוחים יותר לביצועו. שאיכשהו הנסיבות השונות מרמזות שזה לא המועד הנכון.
כלום לא קרה. העולם החליט להסכים. אז מי אני שאשבש?
רק בלילה לפני לשימי ירד האסימון שאנחנו באמת מתכוונים לקום בשלוש לפנות בוקר ולצאת לשעתיים נסיעה כדי לטפס על הר ולראות זריחה. פתאום הוא נהיה מרוחק כזה. העלה תהיות לגבי התוכנית והקשה קושיות. צריך פנסים ומתי פותחים את מצדה ומה נקח איתנו ובדקת את המסלול? ועוד המון עניינים לא פתורים. ואני בדיוק התחלתי להאמין שהוא דווקא זורם עם התוכנית הנדונה.
זה כבר היה מאוחר לכאלו שאלות אז ישבתי איתו על האינטרנט כמו ילדה טובה ובדקנו כל מה שאפשר לבדוק. הכנו פנסים ואוכל ובגדים חמים עד שמיצינו את כל הספקות האפשריים. עד שהתחדד לנו שמי שלא טרח לצעוק גוועלט כשהרעיון עלה יצטרך לזרום עם הביצוע שלו גם אם זה מרגיש לו כמו רעד מיותר בשגרה המנומנמת שלו. הלכנו לישון בידיעה שמה שנקבע הוא שיבוצע.
בשלוש לפנות בוקר קמנו. במתח מסויים נסענו עד הר סדום. אנחנו והשמש מתחרים מי יגיע ראשון. עוד לפני שחנינו את הרכב כבר הואר הכל, הכבישים, ההרים, השבילים, השיחים, השמים, הכל. לרגע חשבנו שכל הדרך היתה לחינם. שפספסנו את הזריחה. שנצטרך להסתפק בלשאוף את המדבר שהוא מלא קסם בזכות עצמו אבל אנחנו הרי באנו בשביל זריחה…
למרבה ההפתעה כשהגענו לנקודת התצפית גילינו שהאור הגדול טרם עלה. שהספקנו. שיש תקווה. עד שהשמש יצאה סידרנו את הנשימה וצילמנו משהו כמו אלפי תמונות של הזאטוטים שגררנו איתנו.
אלו היו עשר דקות ששפכו אור על היום הזה (תרתי משמע). שחידדו לנו שוב שהדברים הטובים באמת קורים לנו בזמנים שאנחנו פחות מצפים להם. שלפעמים שווה להתאמץ. שיש תמורה.
זוג רומנטי אחד שהגיע לפנינו קצת פחות שמח בבואנו. היה מי שניחש שהבחור עמד להציע לבחורה איזו הצעה מעשית לחיים משותפים אבל אחרי שראה אותנו (ואת צאצאנו הערניים) נמלך בדעתו והם שבו על עקבותיהם כלעומת שבאו. עם הגברת הסליחה.
אנחנו מצידנו הוספנו עוד חוויה לאוסף החוויות שעושות את החיים האלו לשווים. אנחנו את שלנו עשינו.
תמונות מדהימות!! עשית לי גם חשק לבדוק איך זה מחוץ לשגרה