אף פעם לא אמרתי לבחור/לגבר – זה לא אתה, זה אני. (נדמה לי שאף פעם לא אמרתי את זה לגבר. קשה לזכור כשאת נשואה כבר 19 שנה.) ובכן השבת המשפט הזה עלה לי בראש אבל לא בהקשר של גבר. בהקשר של ספר.
בדידותם של המספרים הראשונים. כיוון שהוא נחשב ספר טוב, (אני חושבת שהוא נחשב ספר טוב וגם אני אישית קיבלתי עליו המלצות,) אז אני מניחה שהוא ספר טוב ובכל זאת משהו ביני לבינו פשוט לא קרה.
הוא זורם, הוא לא נופל לקלישאות (למרות שלקראת הסוף חשדתי שאוטוטו תגיע קלישאה), הוא גם לא אמריקאי מתקתק. הוא כתוב קולח ומביא סיפור לא רע על שתי דמויות אמיתיות.
הפגם היחידי שמצאתי בספר עצמו הוא התאורים הפלסטים מידי של חלקים פחות אסטטיים בחיים שלנו. אותנטיות יתר. סופר שמרשה לעצמו לתאר תאורים של דברים לא אסטטיים בוודאי סומך על תאוריו האחרים שיתעלו עליהם. שיעניקו עוצמה רגשית שתאפשר להתעלם מאלו. או שהוא סומך על קוראיו. הוא שאמרתי – זה לא הוא, זה אני.
לא התרגשתי. לא היה שלב שלא יכלתי להניח אותו מהיד. לא הוטרדתי יתר על המידה ובוודאי לא ניגבתי דמעה.
מדד הדמעות הוא לא מדד באמת טוב לספרים. קראתי כבר מצויינים שלא בכיתי בהם. מצויינים בכך שעניינו אותי, שהרחיבו את אופקיי, שגרמו לי להבין משהו שקודם לא הבנתי, שהזדהתי איתם, שנשארו אצלי במחשבה אחרי שסיימתי אותם. כל זה, פה, לא קרה.
וכנחמה אומר – אולי זה עניין של מצב רגשי נקודתי. אולי בזמן אחר זה היה מסתדר לנו. אם נועדנו זה לזה, כנראה שהגורל עוד יפגיש בנינו…
אני דווקא התחברתי אליו מאוד. וכשראיתי שהוא הוא הוציא ספר חדש, לא זוכרת את שמו, משהו על חיילים איטלקיים בפקיסטן, הסתערתי עליו בשמחה ולאכזבתי לא התחברתי בכלל, ממש לא הצלחתי לסיים לקרוא אותו… לפעמים זה אנחנו ולפעמים זה הוא…