יאללה כבר את, מה הסיפור שלך עם פמיניזם?
כולנו נשים, כולנו מעירות לפעמים על כל מיני דברים אבל בסדר, זה החיים. לא צריך לעשות כל כך הרבה רעש עם הפמיניזם הזה. יש עוד מלא דברים חשובים בחיים…
אז אחת ולתמיד אני אענה על השאלה הזו. אני אענה ואשים את זה בבלוג שלי ואציף את זה כל פעם שהשאלה תשאל.
אני גם שומרת לעצמי את הזכות לערוך את הפוסט הזה, להרחיב ולדייק כפי שאראה לנכון בהמשך.
מה זה פמיניזם בכלל? קיבלתי לא מזמן במתנה סווטשרט שכתוב עליו כך: פמיניזם זה הרעיון הרדיקלי שנשים הן בנות אדם.
זהו. זה הכל. זה כל מה שעומד מאחורי הפמיניזם. ההבנה הלא באמת רדיקלית שנשים הם בנות אדם.
אז למה זה כזה שנוי במחלוקת ומעורר אמוציות?
הנה כי כך.
כי הסדר החברתי עדיין לא מכיר מספיק בתפיסה הזו שנשים זכאיות לאותם דברים שגברים זכאים להם. כלומר יש לנו זכות הצבעה (תודה לסופרג'יסטיות של המאה שעברה) ויש לנו השכלה וזכויות על רכוש ואפילו על הילדים ומצבנו לא דומה למצב הנשים לפני מאתיים שנה אבל עובדה. במלא מקומות נשים עדיין מופלות. בשכר על עבודה זהה, בשאלות בראיון עבודה על הרחבת המשפחה, בהתייחסות סקסיסטית, בהדרה. באין סוף דברים.
אני פוגשת את זה מלא. כל הזמן. בשיחות עם חברים, בדיבורים ברשת, בחדשות. ובניגוד לכמה נשים שאני מכירה אני גם רואה את זה מיד ומזהה את זה מרחוק.
ואני לא שותקת. אני לא שותקת משום שאני סיימתי לשתוק. כן כי גם אני עברתי תקיפה מינית וכמו ילדות רבות מידי וטובות גם אני שתקתי זמן רב מידי למען הסדר החברתי. ובכן עשר שנות שתיקה הספיקו לי עד יום מותי. עכשיו גם אם אני רוצה לשתוק לפעמים אני מתקשה.
אימא שלי, לעולם לא תגדיר את עצמה כפמיניסטית. כלומר נדמה לי שהיו תקופות שהיה לה פחות אנטי כלפי המונח הזה אבל בגדול היא לא תגדיר את עצמה פמיניסטית. יחד עם זה מגיל אפס היא לימדה אותנו הבנות שאנחנו חייבות להיות עצמאיות. השכלה, פרנסה… שלעולם לא נהיה תלויות בגבר. הכי בטוח ככה.
שימי שלי לא בחר בפמיניזם שלי. הוא בחר אותי. לפעמים הוא שמח על הפמיניזם שלי ולפעמים הוא מעורר בו חוסר נוחות. הוא שנאמר – מסכן בעלה.
זה הפמיניזם שלי והוא מתעורר בכל פעם שאני מנסה לעמוד על זכותי להיות שווה.
לפעמים אני נלחמת בתחנות רוח. לכי תוכיחי שמה שעומד מולך הוא התנגדות לזכויות של נשים כיוון שהן נשים. זה בא באלף צורות לכאורה תמימות אבל אם בוחנים את זה טיפה מרחוק ועל פני זמן יש קו אחד ישר שמחבר בין כל ההתנגדויות האלו והוא שרצון לשמור על הסדר החברתי (ועל היתרון הגברי).
ויש את הזירה הדתית. הזירה הדתית היא אחת הקשות משום שלצד כל המתנגדים למינהם עומדת לפעמים ההלכה. היו שנים שחשבתי שפמיניזם זה למשכילות שיכולות לעמוד מול כל טיעון. עד שהבנתי שפמיניזם זה בעצם דבר פשוט. היו שנים שחשבתי שאת הזירה הדתית נשאיר ללמדנים והדרתי את עצמי.
ואז התחלתי ללכת לבית כנסת. ולמדתי פתאום להנות מהתפילה. ואז התחלתי להרגיש שבית הכנסת שייך גם לי. ואז בנו לי בית כנסת חדש והעיפו את הנשים למעלה וקנו להן ריהוט קצת יותר פשוט מזה של הגברים כי בנינו הן בקושי באות וברגע האחרון דאגו שיראו את הבמה אבל אז שמו מדבקות כאלו על המעקה והן שוב צופות בטקס מרחוק דרך חרכים צרים. יופיי היי.
היום אני יודעת שהחוויה הדתית היא חוויה רוחנית שגם אני זכאית לה.
אני פמיניסטית ואני לא מפחדת לומר את זה בקול. אני מזהה את הסלידה מפמיניזם כדרך נוספת להשתיק אידיאולוגיה נכונה ומוצדקת.
כל הנשים היקרות שפמיניזם מלחיץ אותן (כי מה יגידו והסדר החברתי וזה) מוזמנות מבחינתי לחזור מאה שנה אחורה ולוותר על זכות הבחירה.
אני פמיניסטית.
אני אישה.
אני בת אדם.
לפעמים אני נחמדה ולפעמים לא. אחרי הכל זו זכותי מתוקף היותי בת אדם.
