זה היה אחד מניחומי האבלים העצובים יותר שהייתי בהם. אולי בגלל ההבנה שכשאני יוצאת משם זה לתמיד.
אורית הקסימה את כל מי שפגש בה. בשלווה ובטוב שפניה הקרינו.
דיברתי איתה לפני כמה חודשים והייתי בשוק איך במצבה הבריאותי החלש היא נותנת כתף לאחרים. חודש אחר כך באתי אליה עם פאות. רציתי טיפה להקל עליה. טיפה לשמח אותה.
ידעתי שבסך הכל הכיוון הכללי לא טוב ולמרות שאהבתי אותה לא גייסתי את עצמי להיות איתה. בחירה כזו מאולצת המציאות.
ומה אומרים לאימא שבורה ולמשפחה כואבת בשבעה כזו שאת כבר יודעת שאין לך טיפת כתף לתת? שאת יודעת שתצאי מהדלת ולא תשובי?
זה מה שאמרתי:
כולנו אהבנו את אורית מאוד. היא נכנסה לנו ללב מאז הטיול לרומניה והכי אנחנו רוצות לקחת קצת מהכאב האינסופי הזה אבל גם אנחנו חווינו כבר המון כאב ולא יכולות לקחת יותר ומימלא אי אפשר לקחת וזה לא יקל, הכאב ישאר אין סופי אז רק שתדעו שיש לכם הרבה שותפים לכאב הזה. המון אנשים שאורית נכנסה להם ללב.
תנחומיי.
