כבר הרבה זמן שאני מנסה לתפוס הכל. בעיקר אנשים. כל מי שנראה לי מעניין. שהוא איש שיחה נעים. שנראה לי שיש בנינו הבנה וכימיה. אני אוהבת אנשים והם מרתקים אותי. אבל בעומס החיים אי אפשר הכל. זה לא רק זמן שחסר. זה גם העדר יכולת להיות פתוחים ביותר מידי מקומות. אז אני מוותרת. במקומות מסויימים אני מוותרת. לפעמים בלב שלם ולפעמים בלית ברירה. לפעמים בתחושה של החמצה. לאחרונה אני מזהה את זה ולומדת להשלים עם זה. אלו החיים שלנו. מלאים הזדמנויות ומלאים גם בהחמצות. אי אפשר אחרת.
מהרהרת בקול
השארת תגובה