חשבתן שנסיים בלי פוסט?
יאללה בשבילכן.
תוכנית בת מצווה 2016.
אני חושבת שהסיפור הזה מתחיל מגיל 3. של אפרת. לא שלי.
כשאפרתי שלי היתה בת 3, ילדנו, אימהות של חברותיה ואנכי, את קייטנת האימהות. קיץ אחר קיץ היינו מפעילות יחד את הבנות. סדנאות, טיולים ומה לא. תוכנית שצמחה איתן ככל שגדלו. אז כשהגיעה שנת הבת מצווה זה היה אך מתבקש שנלך כולנו יחד לתוכנית בת מצווה של מתן.
אמאמא, למודות נסיון מבנותינו הגדולות יותר ידענו שבמתן מאוד תלוי על איזו מנחה נופלים ולפעמים תוכנית מצויינת יכולה להפוך לבנונית. ובכן אנחנו לא מהסוג שמתפשר. אז התחילו דיבורים על בניית תוכנית אלטרנטיבית. בזמן שמצמצתי נוצרה לה קבוצת ווטסאפ שאיכשהו משכה לתוכה את כל חברותי לקייטנת האימהות ורק אני נרדמתי בשמירה.
בזמן שנפשתי לי בלונדון נפגשה כל הקבוצה הנכבדה ורקמה את התוכנית. העלו רעיונות ופסלו אחרים. פעילויות, מפעילות וסיורים. ממש כמו שרקמנו את קייטנת האימהות כל שנה. אך כאמור כל זה קרה הפעם בלעדי. ובכן כמעט שפיספסתי את הרכבת. אבל לא. כשהרוחות נשבו לשם הואילו חברותי לארגן לי מקום בקבוצה המתגבשת. מזל שטיפחתי אותן בעמל רב. (+:
לבסוף, כשמצאתי את עצמי בפנים, העלתי שני רעיונות למפגשים. רצה הגורל וכלפי שניהם לא נרשמה התלהבות רבה מידי. סבבה והכל לטובה. פחות עבודה.
וזו היתה התוכנית שהיתה:
פגשנו לצנית רפואית. אישה עדינה ומתוקה. היתה לה את הרגישות כמה ללחוץ ובעיקר מתי לשחרר ונוסף לפעילות השמחה והמעודנת היו לה גם דברים לספר ומסר להעביר. מפגש פתיחה שעשה טעם להמשך ונחרט היטב בזיכרונן של כולנו.
פגשנו סטייליסטית שדיברה על הופעה ואיך היא משפיעה עלינו. (איך לומר? פחות בשבילי.)
רקדנו זומבה. אפרת הובילה ואני התחבאתי מאחורי המצלמה.
את המפגש עם יפית קליימר פספסנו אפרת ואני. ממה שהבנתי זה היה פספוס גדול.
היה לנו מפגש מעורר מחשבה בנושא תפילה.
עברנו סדנת דרמה משמחת וגילינו כמה כשרונות.
פעם אחת התכנסנו לעסות אימא את ידיה של ביתה ובת את ידייה של אימה.
אחרי שכבר יצאנו לדרך הצלחנו להשחיל לתוכנית עוד מפגש אחד שלא תוכנן מראש וכמו שאומרים הדברים הבלתי מתוכננים הם לפעמים הכי מוצלחים. שמענו את יסמין פיינגולד הנהדרת מספרת על ההתמודדות המופלאה שלה עם הפגיעה שגרמה לה התאונה ההיא. אימא שלה, שבאה איתה, הוסיפה למפגש מימד משמעותי נוסף. יותר מזה לא יכלנו לבקש יותר.
אתמול סיימנו בסיור בירושלים ואחריו סבב סיום שארגנו לעצמנו ואז גם מסעדה (כי מישהו חייב להחריב לי את הדיאטה)
ממפגש למפגש למדנו להכיר טוב יותר את הבנות ונוצרה קבוצה חמה שנעים להיות חלק ממנה.
לא כל מפגש היה מרשים באותה מידה אבל כולם היו כיפיים. אמר מי שאמר – השלם גדול מסך חלקיו.
נהנתי לגלות שאנחנו מצליחות להתחבר גם למנחות הפחות כריזמתיות (לא שהיו הרבה כאלו. אולי אחת).
שמעתי רעיונות שהסכמתי איתם וגם כאלה שלא. הסתכלתי על אפרת מהצד. מתי היא מקשיבה ומתי משעמם לה. מתי היא מסכימה ומתי לא. נהנתי לראות ולשמוע אותה מביעה את דעתה מול כולן בבטחון. המפגשים פתחו ביני לבינה שיח בנושאים השונים בעיקר במקומות שרציתי לדייק דברים עבורה אבל גלשו הלאה והלאה.
גיליתי שאני הכי פחות מחוברת לגוף שלי מכל הנשים בעולם ואני גם מחצינה את זה יופי. צחוק צחוק אבל בסוף הבדיחה היא על חשבוני. היה לי מן ריקוד כזה עם אפרת סביב צפיות שלה ממני וקושי שלה לקבל את מי שאני לא. גם מזה צמחנו.
גיליתי לשמחתי שהבת שלי משוחררת, מצחיקה ומגניבה.
אני לא יודעת האם זו היתה העצמה נשית (מהי העצמה נשית? לא החלטתי אם אני אוהבת את המושג הזה או לא. אולי העצמה אישית יותר עדיף.) כך או אחרת היה מגוון ונפלא. חוויה. כזו שלא חייבת עיבוד ובכל זאת כזו ששווה לכתוב עליה.
עכשיו זה ירגיש פתאום לא קשור אבל אי אפשר פוסט בלי איזה משהו קצת נוקב. בלי קצת הקשבה פנימית מאומצת ובדיקה עצמית כנה. בלי דיוק. אז בבקשה. כל פעם ששמעתי מהבנות רמזים לזה שבבית הספר הן מחצינות את השתייכותן לתוכנית בת מצווה זה צרם לי. לא רציתי שישתמשו בזה כדי לתת לבנות אחרות תחושה שהן לא בעניינים. אבל דווקא בפוסט הזה ואולי גם בתוכנית עצמה מצאתי שחשוב לי לדייק את ההשתייכות המוקדמת לקייטנת האימהות. כאילו יש קבוצה אבל יש בתוכה איזה גרעין מוקדם יותר. ומה זה אם לא נסיון לומר שיש בעניינים ויש יותר בעניינים? ובכן אני לא יודעת מאיפה זה בא. כנראה שזה עונה על איזה צורך. רוצה לבקש סליחה אם במהלך התוכנית לא הייתי פתוחה לכולן באותה מידה.
תודה לכן. זוהר ושירה, איטי ורות, שלומית ורוני, אורית ונועם, יפעת ונעמה, נחמה ותמר, מלכי וחרות, ריקי והדס, ריקי ושביט, שירה, אדר ואורי, יפעת ושקד, פנינה וטל, שלומית ואפרת.
והכי הכי מכולן, תודה לאפרתי שלי. האלופה.
