אתמול בערב היתה בטלויזיה כתבה על מיצי פרות ועל העובדה שבלי שמספרים לנו ממתיקים אותם בנדיבות. איכשהו זה הזכיר לי את הספר שסיימתי לפני יומיים וטרם כתבתי עליו.
דלישס. ראשית אקדים ואומר שהוא באמת טעים. כלומר כייפי לקריאה. התחלתי אותו בשבת ורק בגלל שיצאתי לטיול של אחר הצהרים לא הספקתי לסיים אותו במהלך השבת ובכל זאת לא ויתרתי וגלשתי איתו ליום ראשון ושני כשכל יום לפני השינה אני מחזיקה אותו עוד קצת ועוד קצת עד שהעיניים ממש נעצמות. אין מה לומר הוא היה טעים. כלומר כייפי.
אחרי שהקדמתי בזאת אני יכולה להוסיף ולומר שהוא היה קצת מתוק מידי. טעמו היה מלאכותי לפרקים. הייתי שמחה שהאקדחים שהונחו במערכה הראשונה על מנת לירות במערכה השלישית היו קצת יותר מסווים. הייתי מעדיפה שהרמזים יהיו קצת יותר עדינים כך שאולי לא הייתי מזהה אותם מרחוק משל היו אורות אדומים מנצנצים.
יש בספר כמה דברים שאינם מנומקים מספיק לטעמי. אין הסבר להתאהבות מלבד לומר לי ש"היא התאהבה כפי שלא התאהבה מעולם". לא סיפרו לי על מושא האהבה שום דבר שיגרום לי כקוראת לאהוב אותו ויאפשר לי להבין מדוע הגיבורה אוהבת אותו. זאת מלבד יופיו החיצוני הלא משכנע.
אין הסבר מניח את הדעת גם למעבר למועמד ב' כשמושא ההתאהבות הראשון מתגלה כאכזבה. אין הדרגתיות ושכנוע. כקוראת, לא חוויתי את הדברים עם הדמות. בטח לא בעוצמה.
ובכל זאת קליל וכייפי וזורם. דלישס. עם קצת ממתיק מלאכותי. בסוף גם נזכרתי שגם הסבתא בסיפור ממתיקה את תבשיליה בהחבא וכמו במציאות גם בספר, הסוד הקטן שלה מתגלה.
