שיח פמיניסטי

השבוע עשיתי מעשה קצת משונה.
כמו תמיד שעולות סוגיות שקשורות בפגיעה מינית, גם הפעם הבעתי את עמדתי. סימנתי לייק למאמרים שהיו לטעמי, חיזקתי דברים של אחרים ושיתפתי פוסטים שנראו לי נכונים.
כמו תמיד שעולות סוגיות שקשורות בפגיעה מינית גם הפעם נתקלתי בתגובות פחות תומכות, פחות מבינות גם מצד אנשים בסביבתי הקרובה.
כמו תמיד, גם הפעם נפער פער מסויים ביני לבין אדם יקר שהוא קרוב אלי במידת מה כבר בערך 20 שנה. בדרך כלל אני מוחלת לו על עמדותיו, מבינה מאיפה הן באות ולא טורחת לפתוח מולו את הדברים.
השבוע עשיתי מעשה משונה מבחינתי. בחרתי לקיים עם אותו איש יקר שיחה כפי שמעולם לא ניהלתי.
זו היתה שיחה פרטית מעבר לזו שהפלטפורמה של פייסבוק יכולה לאפשר. באתי בשם האג'נדה שלי והסברתי אותה היטב אבל בסוף (גם כדי לתת תוקף נוסף לדברים) התייחסתי לחוויה האישית שלי בהקשר הזה. לפגיעה שאני חוויתי.
כשפרשה מתפוצצת אחרי פרשה, אני מבקשת להביא לכאן את עיקרי הדברים:
1. חשוב לי שהשיח יהיה שיח תומך בנפגעות. זה מתחיל מהבית שלי. אני רוצה שהילדים שלי ישמעו שיח שמאמין ותומך בנפגעות. אני רוצה שאם חלילה מישהו יטווה קורים סביב מי מהילדים שלי (אף אחד לא באמת מוגן במאה אחוז) אז בכל שלב הם ידעו שיש מי שישמע אותם ויאמין להם ולא ישאל אותם שאלות מאשימות כמו "למה באתם רק עכשיו?"
2. אני מכירה היטב את הדינמיקה של פגיעה מינית. לרוב היא לא קורת ביום אחד. זה לא בלילה בסמטה חשוכה. זה במשרד בין פגישה לפגישה. זה מתחיל ממחמאות ועובר לנגיעה סתמית שאת לא יודעת אם היא בעייתית. את לא בטוחה ולכן את שותקת. סלחנית. את גם לא רוצה לפגוע. ואז מגיעה נגיעה אגבית שהיא קצת פחות תמימה ואת כבר חשה אי נוחות אבל עדיין לא בטוחה. וכשאת בטוחה את כועסת על עצמך ושואלת את עצמך למה לא אמרתי כלום קודם?? וככה את נכנסת למעגל שקשה למצוא בו את נקודת היציאה.
3. למה הן הלכו שוב ושוב, שאלו על הקורבנות של קצב ועל הנפגעות של בוכריס ועל כל נפגעת באשר היא בכל גיל וגיל. ככה. בהתחלה בגלל הקסם של האיש והאמון בו. אחר כך בגלל הקורים והבלבול והאשמה.
4. למה לקח לה כל כך הרבה זמן להתלונן. ככה. אני אמנם הייתי מאוד צעירה אבל אני שתקתי 10 שנים. לא פחות. 10 שנים. לוקח הרבה מאוד זמן עד שאת מסוגלת לומר לעצמך שנפגעת מינית. הרבה מאוד זמן. ואין בזה שום דבר נעים גם לא ממרחק של זמן. לא האשמת החברה. ולא תחושת ההשפלה שלא עוברת לעולם. אני נוטה לחשוב שאף אחת לא מתנדבת להיות בתפקיד הנפגעת. אני נוטה להאמין לנפגעות גם כאשר הם באות אחרי 3 ו 5 ו 11 שנה.
5. יש כאן שני כוחות שנלחמים. יש את העולם הישן של הגנרלים של פעם והשחקנים והבוהמה. העולם שבו אפשר היה לפגוע. זה היה חלק מלהיות גבר וחלק מלהיות אישה. ויש את העולם החדש שרוצה לעשות שינוי ולא כולם מקבלים את השינוי בברכה. יש כאן שני כוחות שנלחמים ובעוצמה.
6. עברו הימים שנשים לא בוחרות ולא משכילות ולא משתכרות. עברו הימים שנשים היו סוג נחות של אנשים. שהלכו אחרי הגבר והיו שייכות לו. לנשים מותר להתהלך בעולם בחופשיות ולהרגיש בו בטוחות ומוגנות. על אלו אנחנו נלחמות.
7. כל הדיבורים האלו על האזור האפור ועל זה שגברים לכאורה לא יודעים שהם פוגעים הם קשקוש והמצאה. גבר שנמצא עם אישה יודע אם היא שם כי היא רוצה או שהיא שם כי אין לה אומץ להתנגד לו. קצב ידע ואיציק מרדכי ידע ובוכריס ידע וכולם יודעים היטב. הם רק טוו קודם את הקורים בעמל רב ואין להם שום עניין לשמוע את הצעקה האילמת שנמצאת שם בחדר. או בצימר. או באוטו. או איפה שלא תרצו.
8. תאמרו איזה אישה חזקה ואיזו עוצמה לבוא ולומר את כל אלו בלי להסתתר ובלי להסס. תתפעלו. (או שלא, לא באמת אכפת לי) אני רק רוצה לומר שכוח כזה, יכולת, עוצמה לא באים מעצמם. לוקח שנים לצבור אותם. בטח ובטח אחרי פגיעה.
9. אני אומרת את כל אלו כדי שתבינו. אולי חלקכם. קצת. כדי להפוך את העולם לטיפה יותר טוב.
10. אני אומרת את כל אלו כדי לתמוך בנפגעות באשר הן. אחיותיי אתן. אני מבקשת להושיט לכן יד ולתת תקווה.