חצי שמש צהובה / צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה

זמן הקריאה הכי טוב שלי הוא שבת. לא דומה קריאה של עשרה עמודים ככה בעייפות לפני השינה לשעת קריאה באמצע היום. לא מבחינת היכולת להכנס לספר ולעלילה ולכן גם לא מבחינת ההנאה. זו הסיבה שאני לא מתחילה ספר באמצע השבוע. באמצע השבוע אני מנצלת חללי זמן קטנים כדי להמשיך ספר שאני באמצע קריאתו אבל לא מתחילה חדש.
השבת סיימתי את הספר שקראתי בערב שבת (מה שנקרא שישי בערב). מתבקש היה שלמחרת היום אתחיל אחר. ובכן, הפעם התעקשתי שלא לעשות זאת. נתתי לכל שעות הפנאי של שבת עבור מבלי שאנצל אותם לקריאה. רציתי להחזיק איתי את הספר הקודם עוד קצת. רציתי לתת לו לחלחל אלי ולהאיר בי נקודות חדשות. לעשות בי את מלאכתו.
אני אוהבת ספרים שבנויים טוב. אני אוהבת ספרים שחושפים אותי לעוד איזו פיסת היסטוריה שלא הכרתי. אני אוהבת ספרים שמותחים את גבולות החשיבה שלי למקומות חדשים. שגורמים לי להרגיש דברים שלא ציפיתי. להבין דברים עמוק יותר או אחרת. שמעמתים אותי עם משהו שלא תכננתי ולא ציפיתי לו. שמרחיבים את ההוויה שלי.
ובכל זאת לכל אחד יש את הגבולות שלו שאותם הוא לא רוצה ולא מוכן לחצות. אני נפגעת תקיפה מינית. לעולם לא אקרא ספר שבוחר להעלות את סיפורו של תוקף מינית באופן שינסה לגרום לי להזדהות איתו או להבין אותו. למרות שאני חסידה של מורכבות, זה הקו האדום שלי.
הספר הזה, "חצי שמש צהובה", מדבר על מלחמה.
לפעמים אנחנו חושבים על המלחמות שלנו כפסגה של אידאל. אנחנו אוהבים לחשוב על החיילים שלנו כעל אידיאליסטים שיוצאים להגנתנו. אנחנו אוהבים לאהוב אותם ולתמוך בהם (ובצדק רב). במלחמות שלנו (אלו שאני מכירה מאז שנולדתי) אנחנו (האזרחים) לא באמת מאוד מאויימים. המלחמה מתנהלת שם. בלבנון. בעזה. עלינו מאיימים "רק" טילים פחות ויותר רציניים. לא מזלזלת באיום הזה, זוכרת אותו כמלחיץ ובכל זאת זה לא דומה לכוחות קרקעיים שכובשים שטחים ומתערבבים באוכלוסיה אזרחית. המלחמות שלנו מוציאות מאיתנו סולידריות אבל ממי שנמצא בשטח עצמו (חייל או אזרח) והוא מאויים ממש, יכול המצב ההשרדותי הזה להוציא דברים אחרים לגמרי.
ניגריה שנת 1967. מלחמה ורעב ביחד.
שם החיילים גוייסו בכפיה. לפחות חלקם. החיילים שסופר עליהם בספר היו קורבנות בעצמם. הם לא נלחמו למען אידאה שבהכרח בחרו בה והמצב ההשרדותי הוציא מהם לצד הטוב גם הרבה הרבה רע ולאו דווקא כנגד הצד השני. אפילו כלפי אלו שלכאורה למענם נלחמו.
ונשים פגיעות מגברים. תמיד. ישבתי עם חברה ביום רביעי ודיברנו קצת על פמיניזם ושוויון זכויות ואיך אנחנו רוצות יותר ויותר. כי מגיע לנו להתהלך בבטחון ומגיעות לנו זכויות. אבל אני תמיד זוכרת שיחסית אנחנו חיות היום בלוקסוס. יש לנו בטחון יחסי וזכויות. היו תקופות אחרות בהן נשים היו בעלות הרבה פחות זכויות. לא רוצה להשוות לבעלי חיים (לא באתי לעודד טבעונות) אבל בעבר הסתכלו על נשים כאל זן נחות יותר של אנשים. רכוש. משהו שמעבירים מאחד לשני. שלוקחים ומגרשים. וגם היום יש מקומות אחרים בעולם עם תרבויות אחרות ויש מצבים אחרים. מצב של מלחמה מסכן את הנשים בעוד אופנים משאת הגברים. עיין ערך סוריה.
אמרתי המון ואמרתי מספיק. תקראו את הספר הזה. תתרחבו.