יש לי בלוג (אתם נמצאים בו) שלאחרונה אני כותבת בו בעיקר על ספרים ומזוית מאוד אישית. פחות מפרטת על העלילה (כי לא רוצה לעשות ספויילר על שום ספר) אבל כן מספרת על חווית הקריאה שלי, איפה זה פוגש אותי בתהליך הכתיבה (והלקטורה) שלי עצמי ואם למדתי ממנו משהו.
כשמדובר בספר מתורגם אני מרשה לעצמי לכתוב גם ביקורת. אבל מה כשזה ישראלי? הרי כל המדינה הזו כל כך קטנה ובמרחק חבר פייסבוק אחד או 2 (או 0) נמצא הסופר עצמו. בא לי שיקרא את הביקורת שלי? בא לי לבאס אותו? בא לי להכעיס (כשאני צפויה בעצמי לביקורות בעוד שניה וחצי?)
מוטב לו איזכור ולו שלילי מאי איזכור בכלל? לא בטוח.
עד שאחליט אספר רק שחוץ מליעד שוהם טרם פגשתי ספרי מתח ראויים בעברית. איכשהו האמריקאים עושים את זה הרבה יותר טוב. גם שספרות מתח היא לא הז'אנר החביב עלי, יש בהם שיודעים כיצד לעשות זאת. גם שבספרות בלשית אין את אותו עומק של דמויות ותהליכים נפשיים, יש בו עניין מסוג אחר.
ומה שהפריע לי בספר שקראתי זה שתי נקודות עיקריות.
1. יש בלבול במקום אחד בשם של דמות. איכשהו זה לא קורה בהוצאות מסחריות. (ואני הכי מנסה לשפוט לזכות את ההוצאות הכאילו מסחריות. אלו שמגיעות לחנויות הספרים בזכות מעותיו של הסופר)
2. רק גבר מסוגל לספר שהוחלט שיסייע לזוג לסביות ללדת ואחד התנאים שלו הוא שהוא יבחר את מי מהן הוא יעבר בלי לומר רבע מילה על המצב המתוח/רגשי אליו הוא זורק אותן ועל פוטנציאל התחרות והקנאה בניהן. רק גבר יכול להתעלם מזה. אפילו בספרות בלשית הייתי מצפה לאיזה משפט או שתיים שיניחו איכשהו את הדעת לגבי התנאי הבעייתי הזה. . .
אז למה את קוראת עד הסוף אם זה לא מוצא חן בענייך? שואלת אותי הבת הצעירה. כדי ללמוד. אני עונה. וגם כי אני אוהבת לקרוא ובמהלך הקריאה אני לא צמודה לביקורת שלי. גם בספר פחות מצויין, רוב הזמן אני פשוט זורמת עם העלילה.
