פולין

שאלו אותי בשבת איך היה המסע וכשבוששתי לענות היו מי שפרשו את שתיקתי כהסתייגות. "אחרים גמרו עליו את ההלל ונראה שאת לא מתלהבת" אמרו לי. וכי איך אפשר להתלהב? לבסוף עניתי: "היה כמו שצריך היה להיות". היתה קבוצה מצויינת והיה מדריך נפלא והיה קצר אבל נוגע בהמון דברים והיה שיעור בהיסטוריה והיא חוויתי/מרגש. אני חושבת שככה זה צריך להיות.

אז מה פתאום מסע לפולין?

ובכן זה משהו ששימי ואני מדברים עליו כבר 4 שנים בערך. אני זוכרת שהיינו באסותא ועבדה שם מישהי בשם מרגלית. מרגלית היתה נוסעת בערך אחת לשנה עם בן זוגה לפולין (הוא מילא תפקיד כחזן במסעות האלו) ואז שימי ואני אמרנו אחד לשני שאנחנו גם רוצים לסוע. כשהיינו בתיכון לא נסעו. כשהיינו ילדים היו מראים לנו סרטי שואה מהסוג שעושה סיוטים בלילה. אחרי זה שנים התנזרתי משואה. רק בשנים האחרונות ראיתי פתאום סרטי שואה מסוג אחר. פחות פונוגרפיה של מוות ויותר הבנה של תהליך. רק בשנים האחרונות כשהתחלתי לקרוא יותר, נפלו לידי בזה אחר זה כמה ספרי שואה. אחרי שנים של התנזרות נפתחתי ללמוד על השואה. גם העובדה שהילדים שלנו הגיעו לגיל שנוסעים הוסיפה למוטיבציה. לדעת מה הם חווים שם או לחילופין לדעת אם להמליץ להם לסוע או לא.

לפני 3 חודשים שימי קיבל sms ובו הצעה להצטרף לקבוצה של אנשים מבית כנסת לא רחוק מאיתנו למסע קצר לפולין. בדקנו תאריכים ונרשמנו. ביום ראשון הזה יצאנו וביום רביעי חזרנו. כעשרים גברים ונשים, צבי – ניצול שואה שסיפר את סיפורו, דיוויד – מדריך מקסים שהגיע איתנו מהארץ ונורבט – מלווה פולני.

אי אפשר לסכם 5 שנים של סבל והשמדה בפוסט אחד. אי אפשר לסכם 3 ימי מסע בפוסט אחד. סביר שהמסע הזה עוד יחלחל אלי ויותיר בי רישומים שאיני מודעת להם כרגע. לפיכך לא אסכם דבר. רק אצביע על נקודות מעטות.

ביחד ולבד

זה היה מסע של ביחד ולבד. פעמים רבות כל אחד התכנס בתוך עצמו. פעמים רבות שימי ואני עמדנו הרחק זה מזה ופעמים אחרות הושטנו יד זה לזה לחוש את הביחד. הרגשתי שגם עבור שאר חברי הקבוצה זה היה מסע של ביחד ולבד. פעמים כל אחד בתוך עצמו חש וחושב ופעמים חולקים דברים אלו עם אלו. לפעמים היתה תפילה או שירה משותפת. ואני לא יודעת להסביר אפילו לעצמי למה אבל מאוד קשה לי בקבוצות. מאוד. אני כאילו מרגישה שבקבוצה משהו מהאינדיבידואל נשחק. לרוב התקשתי לשיר עם כולם. לרוב כיסיתי את פניי בצעיף בגלל הקור המקפיא ואיש לא הבחין אם הצטרפתי לשירה או שתקתי.

תמונות

איני מרבה להצטלם ובוודאי שאיני זקוקה לתמונה מכל מקום שאליו הגעתי. לרוב אני מצלמת את המקום עצמו ולא את עצמי בו. ופעמים רבות הרגש באותו הרגע חשוב מהתמונה. הרגע שבו התרגשתי ישאיר חותם יותר משמעותי.

גודל הזוועה

אמר לי נכד לארבע ניצולי אושוויץ-בירקנאו על שיחותיו עם סביו וסבתותיו כי לא נוכל להבין וכי הם אינם רוצים שנבין. וכל אחד בא לפולין עם אסונותיו שלו. זה עם כאב השכול וזו עם פגיעתה שלה. ונדמה לי שכדי להבין אנו חושבים על אסונותינו שלנו שגם אותם מי שלא חווה לא מבין. ולפעמים כדי להרגיש, מוטב למצוא נקודת השקה אחת "קטנה" ולהשאר בה. יחשוב האב השכול על הבת שאיבד ועל רבבות הורים שאיבדו את כל ילדיהם. תחשוב נפגעת התקיפה על ההשפלה ואובדן השליטה ועל חמש שנים בהן רבבות נשים חיו בחוסר שליטה ובחוסר בטחון מוחלטים. 5 שנים בהן יכלו להאנס בכל רגע נתון ובחוסר השליטה אם לאחר מכן ירצחו או ידרשו לחזור לשורה כי שום דבר חריג לא קרה.

לא מזמן שמעתי הצעת חוק לשנות את שמו של יום השואה והגבורה ליום הגבורה והשואה. בלי לזלזל ולו טיפה בגבורה אני חושבת שההצעה הזו מבזה. היא מבזה את זכר השואה. היתה שואה ענקית עצומה ונוראית. היה המון הרג וחוסר אונים. היתה גם גבורה (שקצת פחות באה לידי ביטוי במסע הקצר שלנו) אבל לשים את הגבורה לפני השואה נשמע לי כמו רצון להתכחש לשואה. כמו חוסר יכולת לקבל את האין. כמו נסיון להתכחש לחוסר האונים העצום. לכמות הבלתי נתפסת של אנשים שהומתו בכל יום ויום בשיטות הכי "יעילות" שהנאצים מצאו.

אמר לי מישהו טרם נסיעתי שבפולין הוא הבין שהדיבורים הביקורתיים לכאורה על יהודי אירופה שהלכו כצאן לטבח התבהרו לו כמופרכים. כשאתה מדמיין את עצמך עם משפחתך צועד בין חיילים אכזריים חמושים בנשקים ובכלבים אמתניים ואתה חושב על האפשרות לברוח, סיכוי גדול שלא תנטוש את משפחתך ותברח. אולי תאמר לבן ה 17 שלך שיברח אבל אתה את הוריך המבוגרים או את ילדך הצעירים לא תנטוש. ואני אומרת יותר מזה. לבקר את יהודי אירופה במילים כצאן לטבח זו איוולות והאשמת הקורבן מצד מי שלא מבין בכלל את הסיטואציה בה הם נמצאו. צריך לתת מקום לאין הגדול לאסון הנורא לחוסר האונים כי כל כלו היו בשואה הרבה יותר מכל דבר אחר.

רגעי השיא

יש עוצמה בראשוניות. אחד מרגעי השיא של המסע היה ביום הראשון באושוויץ. הרגע בו חבר למסע זיהה את הצריף שבו היתה סבתא שלו ומבע פניו כשסיפר בקצרה את סיפורים של שני הסבים והסבתות שלו הרטיטו את ליבם של הסובבים.

גם הבלונים שמצאנו סביב קבר הילדים (ככל הנראה חברי המשלחת של אל על  שביקרו שם ממש לפנינו תלו אותם( המחישו מה אמור היה להיות במקום הזה. במקום בו יכולנו לשמוע את קול צחוקם של הילדים או קול זעקתם שמענו את קולות היער המצמררים.

באחד מבתי הכנסת בהם ביקרנו (צר לי שלא הפנמתי את השמות) הכרנו אדם פולני האוחז גם בשם היהודי "מאיר". מאיר אימץ אל ליבו את העם היהודי, שומר ומתחזק את בית הכנסת במקום ומעביר הרצאות לפולנים על מלחמת העולם השניה ועל השואה. הרבה מאוד אנשים התרגשו מהעברית של מאיר ומההזדהות שלנו עם העם היהודי. בעייני הכי מרגש היה רגע המפגש של מאיר עם צבי (העד שנסע איתנו). זה היה צבי שניגש למאיר והציג את עצמו כניצול. מאיר הנהן ואישר שהוא יודע שצבי ניצול אבל רק אחרי עוד כמה משפטים של צבי, מאיר הבין כי צבי עצמו היה מתאומי מנגלה ורעד מסויים חלף על פניו. בעייני זה היה מפגש עוצמתי של ניצול שואה שמטיף לאהבת אדם באשר הוא אדם עם פולני אוהב אדם.

לסכם במילה אחת

בסוף המסע נתבקשנו לסכם במילה אחת. בחרתי במילה זהות. לא יודעת למה. אולי כי כל המסע הזה עסקתי ביני לבין עצמי בשאלת הזהות שלי. כמה הזהות שלי יהודית וכמה אוניברסלית. כי מתוקף היותנו יהודים בארץ ישראל היהדות מובנת מאליה ואינה מבחינה אותנו מסביבתנו. רוב הזמן אנחנו חשים ישויות שוות לכלל האנשים באשר הם. להגיע לפולין ולראות מה חוו היהודים מתוקף היותם יהודית זה משהו שמעורר את הזהות היהודית שלך. גם שאלת הזהות של הגרמנים עלתה  אצלי כמובן. ואיך קורה שבני אדם מאבדים אנושיות באופן כזה. המדריך שלנו הוא איש של חשיבה. איש של שאלות פתוחות. אני מזדהה עם שיטתו כמובן מאוד ונמנעת לענות פה על השאלות שלי עצמי.

בדרך לשדה התעופה השמיעו ברדיו את "והיא שעמדה" והנוסעים הצטרפו והיתה שם איזו תחושה של הודיה גדולה. עבורי היתה השירה הזו מוקדמת מידי. עוד הרושם הנורא של חמש שנות מלחמה נוראית אופף אותי. עוד הייתי המומה וכואבת. חשתי את גודל הזוועה ונמצאתי שרויה בה. מוקדם היה לי לשירי הלל.

להאחז בעד

דווקא נוכחותו של העד במסע שלנו הדגישה את כל אלו שלא ניצלו. אני מכבדת אותו מאוד, מזועזעת איתו מחוויותיו בשנות המלחמה, מודה לאל על ששרד ומתפעלת מהלקח שלו ומהמסר האנושי שהוא מפיץ בעולם. ובכל זאת לא לגמרי הצטרפתי לחיבוק ההמוני שניתן לו. אולי משום שאני יודעת שאותם ניצולי שואה שנוסעים עם קבוצות לפולין עושים זאת שוב ושוב וזוכים (לגמרי בזכות כמובן) באהבה של קהל רב ואני ליבי נשבר על אלו שאינם מסוגלים לכך והם נשכחים בבתי אבות ובבתיהם שלהם.

בלי מניפולציות

אחד הדברים שבלטו במסע שלנו הוא הרצון של המדריך להשאיר שאלות פתוחות. האם כל אדם נורמטיבי יכול להפוך לנאצי? האם הפולנים צפו מהצד בחוסר מעש? הם יש דבר כזה צפיה חסרת השפעה? האם יש עניין בקברי צדיקים ואם כן מהו ועוד ועוד שאלות חשובות אחרות. בין השאר הוא הסתייג משימוש בשואה לחזק דעה או דרך חיים מסויימת. בגלל השואה צריך להתגייס לצבא, בגלל השואה צריך לגור בארץ ישראל, בגלל השואה צריך להיות דתיים. אני מתחברת מאוד לרצון להפריד את השואה על עוצמתה ועל כל הרגש שהיא מעוררת מתהליכי חשיבה, גיבוש דעות והטפה לדרך חיים כזו או אחרת.  לשמחתי הלקחים של צבי מהשואה הם כאלו שאני יכולה להזדהות איתם (כל אחד יכול אני מניחה) ובכל מקרה אני בעד להפריד רגש משכל. לא כל דבר שנאמר לנו אנחנו חייבים לספוג גם אם הוא נאמר על ידי אדם שעוצמתו בנסיון חייו. כשמישהו מספר על תחושותיו אנו מתבקשים להרגיש איתו. כשמישהו מספר על תובנותיו אני מתבקשים לבחון אותם בנינו לבין עצמנו.

ולמי שמתלבט על ערכן של הנסיעות האלו אומר כך –

מתי עוד יוצא לנו לפנות מספר ימים ולהתמסר לשיעור אחד אינטנסיבי ומשמעותי בהיסטוריה? לשאוף לתוכנו את המקום ולנסות לחוש מעט מהתחושות? יש משמעות לפינוי מספר ימים כך באמצע החיים. מדובר בפרק בהיסטוריה היהודית והאנושית שחייב להלמד ולהזכר.

יש חשיבות בהמצאות באותם המקומות שאנו רואים בסרטי הזכרון וקוראים עליהם בספרים. יש כוח במקום עצמו. יש כוח בהקראת עדות על משהו שאירע במקום מסויים כאשר נמצאים באותו מקום בדיוק.

יש חשיבות בנוכחותו של עד במסע. נוכחותו וסיפורו של העד מוסיפים ליכולת להבין ולדמיין את מה שקרה שם. יחד עם זאת גם נסיעה ללא עד היא משמעותית לטעמי.