לפני כשבוע ציינתי בביתי 5 שנים לאבחון. בהודעה ששלחתי למשפחה וחברים כתבתי שהאבחון שהיה בשורה מרה בשעתו הפך בדיעבד למשמח שכן הודות לו ולטיפול שקיבלתי אני פה היום. ניצלתי את הארוע להוציא לפועל משהו שרציתי הרבה זמן. רציתי לארח בביתי עולה מאתיופיה שתספר את סיפור העליה עד ההפגנות בתל אביב. למה עד ההפגנות? כי רציתי להעלות משהו חברתי ומשמעותי ונוקב. רציתי משמעות. רציתי קצת שינוי או תיקון. גם תזוזה קלה בעמדות היתה מתקבלת בברכה.
פניתי לפייסבוק ועד מהרה מצאתי אישה נפלאה ומרשימה שמוכנה היתה לבוא לביתי ולהעביר את ההרצאה המדוברת.
ההרצאה היתה מרתקת. היא גללה את סיפור העליה החל מהצעידה ברגל לסודן על הקשיים והסכנות כולל הטרגדיות המקופלות בתוכה, דרך הטיסה לארץ, הטלטלות ממרכז קליטה אחד למשנהו אל לימודים בתיכון, שרות צבאי משמעותי ועד פעילות חברתית בהווה. ההרצאה שילבה בתוכה רגעים קומיים כאלו ואחרים והחביאה מעט ביקורת חברתית והרבה עשייה ופעילות לשיפור ולתיקון.
כשהסתיימה ההרצאה, שאלה המרצה אם יש שאלות. דממה השתררה בחדר. נדמה היה שאנשים ממש רוצים להשאר עם זה עוד אבל עדיין אין להם את המילים לשאול דבר.
גם לי היתה שאלה שהתגלגלה בתוכי מהבטן לגרון ובחזרה, היא לא היתה מנוסחת היטב ולא הייתי בטוחה לגביה ובסוף בחרתי שלא לשאול אותה.
אילו הייתי שואלת אזי הייתי שואלת על אפליה. על גזענות. אבל הרגשתי שאולי זה לא מנומס ועלול להשמע פוגעני או לחילופין אולי זו בחירה של המרצה שלא לדבר את הדברים ישר בפנים. אולי הבחירה שלה היא לעשות את השינוי והתזוזה בנגיעות רכות ולא באגרופים קפוצים.
אז שתקתי. ונשארתי להרהר בזה עוד. והנה עכשיו אחרי ימים אחדים אני מעלה על הכתב כמה הרהורים.
נדמה לי שהמרצה נמצאה באיזה סוג של מילכוד.
א. לא אמרתי לה שאני רוצה את הדברים כהוויתם גם אם הם יהיו קצת קשים לעיכול. היא אולי חשבה שהזמנתי אותה לעשות לנו נעים. אני מניחה שיש בהחלט אנשים שאוהבים נעים ושיבוא אליהם רך ועדין. אני מעדיפה דיוק ואמת גם אם זה עלול להיות כואב לפרקים.
ב. המילכוד נמשך בעובדה שכמזמינת ההרצאה (המארחת והמשלמת עבורה), זה לא ממש מנומס לתקוף אותי. כשאני אומרת אותי אני מתכוונת את החברה הישראלית הותיקה המבוססת והלבנה שאני תופסת את עצמי חלק ממנה.
בנקודות בהן המרצה העבירה ביקורת על החברה הישראלית הסכמתי איתה וכאבתי את כאבה:
היה דיבור על הצורך לשפר את התקשורת בין מוסדות החינוך להורי התלמידים, צויין שאי אפשר לומר לעולים "גם לנו היה קשה, זה בסדר" (רמז: זה לא בסדר), היה איזכור של המחאה האתיופית והיתה הזדהות איתה (אם כי לא היה פרוט של סיבותיה).
בנקודות אחרות היא היתה אדיבה איתנו הרבה יותר משמגיע לנו:
לומר שהגירה היא קשה לכולם זו כמובן אמת מוחלטת אבל לומר שזה לא משנה הצבע זה כבר חביבות יתר והתכחשות לדבר שאסור להתכחש אליו. יש גזענות בישראל 2017 ויש לצערינו משמעות לצבע. אני לא בטוחה באיזה מחיר רגשי היא ביטלה את זה מולנו אבל אני כואבת על כך מאוד.
כולנו יודעים שיש משמעות לצבע, שרואים אותו לפני הכל, שהוא מעורר רגשות כאלו ואחרים לפעמים של פחד לפעמים של זרות או שונות, שאחריו צריך להתחיל להוכיח שבעצם אין פער.
כנפגעת תקיפה מינית אני מזהה היטב מתי נפגעת אינה מרגישה בטוחה לבקר את החברה. מתי היא מאמצת את ההאשמה שהוטחה בה בגלוי ובמרומז אינסוף פעמים. אני לא יכולה לכעוס על נפגעות שעושות כך אני רק יכולה לכאוב את זה. ולא שזה אותו דבר אבל גם כשעולה לא מרגיש מספיק בטוח לומר "החברה שלכם לא מקבלת אותנו מספיק" ובמקום זה מתוך גרונו עולים קולות שהוא עצמו שמע אינסוף פעמים כמו "תעבדו קשה ותצליחו" (אמירה נכונה בבסיסה אבל מאוד פריבלגית כמובן) או "גם לנו היה קשה" אז הלב שלי נשבר.
