יש על מה לדבר

זה די מתיש להיות שבוע שלם במיטה עם חום. זה מתחיל להעלות כל מיני שאלות על מי ומה אני ומה קורה איתי. אימא שלי ואחותי כל כך מתאמצות להקל עלי. לפעמים יש לי את האורח רוח לומר תודה ולפעמים אני עצבנית וקשת עורף. אני מתנצלת בפניהן.

ביום שלישי התברר שסיבת החום שלי היא לא סתם שפעת אלא דלקת ראות. קיוויתי שתוך יומיים האנטיביוטיקה תעשה את עבודתה אבל היום כבר שישי ואני עדיין מחכה.

השבוע גיליתי שיש זמנים שעדיף להיות בהם לבד גם אם זה מאפשר לבכות קצת. בן זוגי שאל אותי "את לא בוכה על הסרטן אז את בוכה על הדלקת ראות?" ואני עניתי בפשטות "אני בוכה על שניהם ביחד".

כשגוף חלש וכשהחולשה נמשכת אז גם הנפש מתעייפת. ובכלל נדמה שהתהליך הזה של לעכל את המחלה הוא אצלי מאוד הדרגתי. אני כל הזמן עסוקה בלהרחיק מחשבות רעות כי אומרים שהאופטימיות חשובה (להרחיק מחשבות רעות זה אומר להדחיק?). ומצד שני אני יודעת שאני צריכה לאפשר לילדים לבטא את הצער והדאגות אז איך זה בכלל עובד ביחד?

ביום רביעי נתבשרתי שאף אחד מהרשומים לסדנת הכתיבה אליה הייתי רשומה בהמתנה לא ביטל את השתתפותו ואני אאלץ להמתין למחזור הבא. הדבר הזה מצריך מחשבה. מה אני עושה עם זה? מה אני עושה עכשיו? מחכה וזהו או מחפשת דרכים אחרות לקדם את הכתיבה.

נדמה לי שמה שהכי בוער לי בכתיבה זה לומר את מה שיש לי לומר. תמיד יש לי תחושה שיש לי מה לומר ועוד לא אמרתי כל מה שאני חושבת.

לאחרונה ניגשה אלי אימא של אחת החברות של הבת ושאלה אותי משהו לגבי בית הספר. התחלתי לענות לה אבל היא מיד פטרה את השיחה בכך שהמצב לא טוב ואיחלה לי שארגיש טוב. אולי היא מיהרה אבל לי נדמה שהיא חשבה שלא נכון להטריד אותי בעיניינים שכאלו בזמן שלי יש את ההתמודדויות שלי.

לא נפגעתי אבל הצטערתי. הזכיר לי בוקר אחד לפני כחודש שבו הייתי אמורה לצאת לקפה עם חברה. כשהיא הגיעה לאסוף אותי היית חסרת אנגריות וחסרת חשק. יצאנו בכל זאת. שוחחנו כחצי שעה על המחלה כי מה לעשות יש מידה של התעניינות ויש מידה של אינפורמציה שצריך להעביר ואח"כ עברנו לעוד שעה וחצי של שיחה על מגוון נושאים אחרים שמעסיקים את שתינו. חינוך ילדים בעיקר, אבל יותר נחמד לומר "מגוון נושאים". זה נשמע יותר מפוצץ, לא?

חזרתי הביתה מלאת אנרגיות וסימסתי לה שהיה ממש כיף. את התשובה שלה אני שומרת בטלפון עד עכשיו: "יקירה, גם לי היה כיף. המסר פשוט: את אמנם חולה כעת ואני רוצה להיות שם בשבילך, ויחד עם זה, אני מתנגדת להתייחס אליך רק כאל אישה חולה. עבורי את הרבה יותר מזה. את חברה חכמה ונבונה ויש גם לך הרבה לתרום לי ולעולם ותזכרי את זה. רק בריאות."

כיוון שביום שני האחרון קיבלתי טיפול חלקי בלבד (לא את הכימותרפיה עצמה) וכיוון שככל הנראה גם ביום שני הקרוב לא אקבל טיפול (צריך לתת לגוף להתחזק) וכיוון ששעות הצפייה שלי בטלויזיה השבוע הן מרקיעות שחקים, החל ממסיבות עיתונאים בנושאים פוליטים, דרך חדשות, דרך השלמת פערים בתעשיית הקולנוע הישראלי, דרך טיפול זוגי שד"ר קרבציק מעניק ללקוחותיו (היה מרעיש בעיניי) ועד רכילות (יש לי חיבה מסויימת לפורמט של גיא פינס, אני מודה) ואפילו ערוץ 24 (כן, אני מודה שזו ממש תחתית המדרגה) כיוון שכך, אפשר לדבר איתי על המון דברים חוץ מאינפוזיות ותופעות לוואי.

נושא אחד שהיה לי מה לומר עליו כבר מזמן הוא מצב האלימות בארץ שנדמה שרק מחמיר. הנה מכתב שכתבתי לעיתון ופורסם לפני שלוש שנים. הוא עדיין רלוונטי: העבריינים של מחר.