אני כותבת על הדף בעט. היום החלטתי להוציא את הטלפון מחדר השינה. ב 23:00 נכנסתי למיטה והיה מוקדם מכדי לישון. ביום רגיל הייתי מכלה את זמני בפייסבוק או גרוע מזה במשחק שמדרבן אותי בקריאות "יופי!" ו "מצויין!" בכל פעם שהייתי עוברת שלב.
היום החלטתי להוציא את הטלפון מחדר השינה כצעד ראשון במטרה לאזן. להרגיע התמכרות. להעמיק חוויות. להיות נוכחת בהווה במלוא עוצמתו.
יכולתי לפתוח ספר (מעבר מידי קיצוני). בחרתי לצפות בסרט.
תפוחים מן המדבר. 94 דקות בהן לא הפסקתי לבכות. הסרט מדבר על ילדה שבגיל 19 הצילה את עצמה מבית שדיכא אותה. שלא ראה אותה. כוונות טובות תמיד היו אבל גם דיכוי וקשיחות ופחד. ואימא שמיישרת קו עם אבא. 94 דקות ועייני נפוחות מדמעות.
יש משהו בלבד. בזה שאפילו שימי לא פה. אני פחות צינית. אין עם מי לחלוק. אני 100% פה עם זה ולבד.
חושבת על הסרט הזה ועל כך ששמעתי פעם שהוא רווי סטראוטיפים עדתיים. כבר עלה בדעתי מתישהו שגם בספר שלי ימצא מי שימצא אם ירצה חיזוק לסטראוטיפ כזה או אחר ויוכל אם ירצה לומר שעשיתי עוול כזה או אחר. ואפשר לראות סיפור כסיפור. אמיתי. פשוט. כואב. לא פוליטיקלי קורקט. גם במחיר של מחזק סטראוטיפים. מי שירצה לכעוס ממילא ימצא על מה.
לכתוב בעט. בלי לדייק בניסוח. המילים פחות מנוסחות. אין חזרות ואין קופי פייסט. אם אני נזכרת פתאום במשהו שמקומו היה קודם, אני כותבת אותו כעת. אז מזכירה את הסרטון בן ה 15 דקות שצפיתי בו היום על דור המילניום ונכנס לי חזק אל מתחת לעור.
אז להעמיק חוויות. להיות נוכחת רק פה ועכשיו. בלי להציץ בטלפון. להתנקות.
לכתוב בעט. כי בלי לכתוב בכלל זה ממש כבד עלי. לפחות עכשיו. ומחר אקליד לבלוג. נראה כמה אצליח למנן את הפייסבוק. כי יש הבדל גדול בין בלוג לפייסבוק. בבלוג כותבים. בפייסבוק נכנסים כל דקה לבדוק לייקים. התמכרות. טשטוש החוויה. לנסח פוסט עליה בזמן שהיא עוד לא הסתיימה. לא לתת לה לחדור לעצמות. ליחצן אותה תחת זאת.
אז ננסה קצת יותר בלוג ונראה לאן אמשיך משם.
