פעם מזמן היה לי רעיון להקים קבוצת קריאה של טקסטים פמיניסטים. לא קרה. עדיין לא קרה. אבל כשיקרה, בין השאר נקרא שם את האפיפיורית יוהנה.
סיפור מופתי. גם קשה. לפעמים נדמה שאנשי ימי הבניים היו זן אחר של אנשים. עם מידת האלימות שהיתה נפוצה אז, עם היחס המעמדי לאנשים ועם היחס לנשים. פער בלתי נתפס מהתפיסות הרווחות היום.
בסדנת הכתיבה הראשונה (והיחידה) שהייתי לפני 10 שנים לערך, אמרה לנו המנחה "תקראו הרבה. המורים הכי טובים שלכם הם הספרים שאתם קוראים". אז שני דברים קטנים ששמתי לב אליהם בספר הנפלא הזה:
- החדר מתואר רק כשיש משמעות למבנהו ובסמוך להתרחשות עבורה הוא משמעותי (לא מתארים את החדר בתחילה אם אין לכך משמעות או אם המשמעות של מבנהו תבוא לידי ביטוי רק בעוד כמה עמודים).
- ארועים מסויימים מתוארים בפרוט רב ואחרים בקצרה ולא תמיד יש קשר בין אריכות התאור לחשיבותם בעלילה. לפעמים ארוע מכונן מתואר בקצרה וארוע שולי יחסית (כזה שרק מעמיק את הדמות אבל הוא לא אבן דרך בעלילה) מתואר באריכות.
