בסופו של דבר כתבתי ספר נועז
לפעמים נראה לי שלהוציא אותו לאור זה מעשה מטורף
כי יהיה מי שיעקם את האף
יהיה מי שלא ירגיש איתו לגמרי בנוח
יהיה מי שאולי יעקוץ אותי על כך
(יהיו ימים קשים, אני יודעת)
בזמנים האלו אני צריכה להזכיר לעצמי לשנות טרמינולוגיה
להזכיר לעצמי שאני עושה מעשה אמיץ
אני עושה אותו לא רק בשביל עצמי
לא רק כי אני רוצה להביע את עצמי
גם כי אני חושבת שיש דברים שצריך לאוורר
יש יותר מידי דברים שאנחנו סוחבים לבד
לא מדברים עליהם כי לא נעים
סתם למשל – גברים נשים ומיניות
כמה נשים לא באמת מעיזות לומר את מה שקשה להן?
הן זורקות לחברות הכי טובות שלהן חצי משפט, זוכות במבט אמפטי ומכיל
ודי
פה זה נעצר
אין באמת שיח
אין אומץ לחשוף ולהחשף
הכל אצלנו בצניעות
וגם בושה יש כמובן
ובסוף אנחנו לבד
אז הספר שלי לא מדבר על פערים בין גברים לנשים במיניות אבל הוא מדבר על נושאים רגישים אחרים וכתבתי אותו לא רק בשבילי
כתבתי אותו בשביל מי שאולי עבורו הוא יביא איזו רווחה
מי שזקוק לשמוע שלא הוא/היא המציא/ה את הקושי הזה או הזה
שידע שזה קיים וזה נורמאלי
שירווח לו
כי כשחווים כל כך הרבה כאב קשה שלא לרצות להביא קצת רווחה לעולם
זה למה
השארת תגובה