היא הביטה לתוך עיני

הנסיעה היתה איטית מבכל יום. ביום אחר בשעה כזו כבר היינו חולפים על פני תחת המשטרה הישנה והיום היא עודנה רחוקה. שבע ושלושים. הנהג מעביר תחנה. כולם דרוכים לשמוע חדשות כאילו יתבשרו באיזה בשורה שאי אפשר להמתין לה עוד והלוא רק בשורות רעות הרדיו פולט בימים אלו. מוטב שלא לשמוע. בוודאי שאין מה להמתין להן בציפיה. הדיווחים על הקרבות הקשים ועל נפגעים מבין חיילי המילואים משכו עיני מבלי משים אל חייל המילואים שישב בשורה הראשונה. פניו אומרות הבנה. אני לא היחידה שמהרהרת בו כרגע. עיני נודדות אל שאר יושבי האוטובוס לראות מי עוד מהרהר בו כעת. והנה היא. בספסל ממולי. היא אינה מביטה בו. היא אינה מהרהרת בו. היא מביטה לתוך עיני. כאילו עליה אין לחדשות אפקט. כאילו היא יודעת שישנן התרחשויות נוספות משמעותיות. המלחמה לא עוצרת את החיים מלזרום. המלחמה לא הופכת את כולנו למקשה אחת. השפלתי מבטי. גם כשחלפה דקה והרמתי מבטי, עניה עדיין התמקדו בעיני. אדם מבוגר ישב לידי. אישוניו אינם ממוקדים.  נערה צעירה ישבה לידה. היא לא סקרה אותם כלל במבטיה. כאילו יום יום היא יושבת מול אדם שאישוניו אינם ממוקדים ועיניו אינן רואות. כאילו לא הבחינה בהם כלל. ענייה נעוצות בי. חודרות לתוכי. נעתי באי נוחות. ראיתי מושבים פנויים באוטובוס אבל כדי לעבור לאחד מהם הייתי צריכה שכל יושבי התא יפנו לי מעבר. ראיתי את עינייה שואלות ומתפלאות על לכתי עוד לפני שקמתי וויתרתי. אנני רוצה לחולל מהומות. הזקן בטח ישאל מדוע קמים ויתבלבל בספירת התחנות אל יעדו. מבטה מאשים. היא קוראת אותי. ליבי מתכווץ. ואולי אלו הן תחושותי שלי משתקפות במבטה. היא לי מראה. אילו לא הייתי מאשימה את עצמי גם מבטה לא היה מאשים בעיני. משהו בי מתקומם. רגע! אני לא אשמה! אבל גם את עצמי אינני משכנעת. יכלתי למנוע את זה. נדמה לי שהיא קורעת אותי במבטה. הנה היא מביטה אל השחצנות שבי. הנה היא בוחנת את היהירות. דבר לא נסתר ממנה. פני אומרות סליחה, מבטי מושפל וגופי נע במקומו. בעוד רגע ארד מהאוטובוס. כבר כבר. בתחנה הבאה. נראה שלעולם לא אראה שוב את אותה אישה אך מבטה ילווה אותי זמן מה. ותחושת האשמה. אני קמה. אוספת את תיקי על כתפי. מכשיר הטלפון שלי החליק ממנו הישר אל תוך ידייה חרושות הקמטים. אני מביטה בה. האוכל? פניה חתומות. תנועתה איטית. ומבטה העמום נסדק. תאהבי את עצמך. היא אומרת. תאהבי את עצמך.