לא זוכרת מתי כתבתי את הפוסט האחרון אבל אני זוכרת שהוא היה נסיון לכפר על זה שלפניו. הוא היה נסיון שלי להשמע אופטימית אחרי שגיליתי שזה שלפניו חשף את הקושי שלי יותר משתכננתי. אז היום אין לי כוונה לשפוך כמויות של אופטימיות ולא כמויות של פסימיות אלא לשקף את המצב כמו שהוא באמת.
ראשית אני שמחה לומר שמחלת החום שסחטה אותי במשך שבועיים מאחורי. אני כבר שבוע בלי חום ואני עדיין מרגישה שאני מתאוששת. מרימה את עצמי מהדכדוך ששבועיים חום הביאו איתם. מתמלאת מחדש בתוכניות ובעשייה.
שנית אני שמחה לספר שבביקורת של הרופאה אתמול התברר שהגידול נעלם. הוא קטן כל כך עד שהוא נעלם. לפיכך הרופאה אמרה שיש סיכוי טוב מאוד שהסרטן הזה לא יהרוג אותי. אצטרך למצוא דרך אחרת להפרד מהעולם ומוטב שזה יהיה עוד הרבה מאוד זמן. אגב זה לא אומר שמפסיקים עם הכימותרפיה או שאין צורך בניתוח. ממשיכים עם הכימותרפיה כדי להרוג כל תא סרטני שעלול להיות בכל מקום שהוא בגוף וניתוח יהיה כדי לראות בעניים מה המצב באזור שבו היה הגידול ולנקות את האזור מכל ממצא חשוד או בעייתי.
על מחלת החום הזו אמרה חברתי היקרה שולמית (שיש לה מושג כלשהו בספרות) "ככה, נפרשים כל סיפורי המסע המיתולוגיים: יוצאים לדרך בנימה אופטימית כשהשמש זורחת, ואז פתאום מתקדרים השמיים, פורצות סערות, יש קשיים ובלגנים, אבל בסוף… "
סערה נוספת שפקדה אותי היא ההפנמה. יצאתי לדרך לפני כשלושה חודשים אופטימית למדי. בשלב מסויים היתה לי תחושה שאני לא לגמרי מעכלת, שאני אופטימית מידי, חזקה מידי. אז הנה זה בא. ההפנמה. כמו משקע שהתיישב על הנשמה ואי אפשר לסלקו. ההבנה שהמצב החדש משבש לי את רצף החיים כפי שהייתי רוצה שיתנהלו. נראה שרק עכשיו אני מעכלת את העובדה שאני חולה וזה לא קל. אבל זה חלק מהעלילה. זה לא הסוף. אני מקווה שהסוף של סיפור המסע הזה יהיה טוב. יש לי את כל הסיבות להאמין בכך.
ועל הטוב צריך להודות ויש למי, אז הנה מקצתם:
לאחותי שכמו אחות הממששת בעדינות את הורידים עד שהיא מוצאת את המקום הנכון לדקור בו, ממששת את נפשי להבין איך אפשר לסייע ולרומם אותי מעט. שבאה אלי מהעבודה ביום שלישי ויצאה מכאן בתחושה שקשה לי. שבאה למחרת שוב עם כרטיס פתוח או לשתות קפה או לעשות קצת קניות וקיבלה באהבה את הבחירה שלי לקפה בלבד. שבמהלך הקפה הבינה שהדבר שהכי יעשה לי טוב הוא להוציא אותי קצת להליכות ובאה למחרת על הבוקר לצאת איתי להליכה. כמו שאמרתי – ממששת את הורידים בעדינות עד שהיא מוצאת איפה לדקור אבל דקירה שהיא מרפאת כמובן.
לאימא לאימא לאימא. כשקשה לי היא הראשונה להרגיש. בצר לי, כשקשה לי אני קשה אליה. היום טיילתי עם הכלב שלי ומרחוק ראינו חתולה ולידה 2 גורים. כשקרבנו החתולה המבוהלת ממה שעלול הכלב לעולל לגוריה חשפה שיניים והצליחה להלחיץ אפילו אותי. ככה זה אמהות. יעשו הכל למען הגורים. ככה אימא שלי. טורחת בלי סוף. וסופגת. הכל היא סופגת, משתדלת להכיל. אני מייחלת לימים שיהיו לי קלים יותר וליבי יתרחב ואוכל להיות רחבה ונדיבה יותר עם האנשים שכל כך אוהבים אותי ועם אימא בראשם.
לאיש שלי שמלבד כמה פיקשושים קטנים הוא היחיד שמתייחס אלי כרגיל. מאפשר לי להיות עצמאית כרגיל ולתפקד בהתאם לתחושות והיכולות שלי. אי של שפיות. לאיש שלי ש 15 השנים האחרונות (והראשונות) שלנו יחד היו בבחינת חימום לעשרות השנים הבאות שלנו יחד. עד עכשיו למדנו להכיר זה את זה, עכשיו אנחנו יודעים איך לחיות זה לצד זה בקרבה ובמרחב, בכבוד ובאהבה. טפו טפו טפו. בלי עין רעה…
לילדים שלי שמחייבים אותי להיות נורמאלית, לקחת לחוגים, לעזור בשיעורים, להכניס מכונת כביסה. עוד אי של שפיות אבל אחד גדול.
אושי
את מדהימה
רפואה שלימה וטובה חזקי ואמצי
תודה, יהודית. חג שמח.
נראה לי שכעת את באינטגריטי עם הכותרת של הבלוג- המסע להחלמה, כך נדמה לי, מתחיל מההכרה בכך שיש מצב ממנו צריך להחלים.
הוקרת התודה שלך מרגשת מאד, במיוחד התרגשתי מהפירגון לאיש שלצידך. מסרי לו את התרגשותי 🙂
נתקרא:-)
איציק.
איציק היקר, גם המילים שלך מרגשות. אתה תמיד פוגע בול. מסרתי את התרגשותך.חג שמח ונתקרא בהחלט. (+:
אושי המקסימה שלנו.
את מקסימה ומאוד מאוד אהובה ונערצת. ההתיחסות שלך למשפחתך השורשית שעוטפת אותך באהבה רבה, האמא והאחיות היא נהדרת. וכמובן הפירגון שלך לשימי אישך המקסים. שמהווה כתומך חזק ומבין. ולא נשכח את הילדים המתוקים והמבינים. חיזקי ואימצי. כי אין גבול לאהבתינו אותך.
תודה, עופרה. חג שמח.