היא היתה שם לפני

היא היתה שם לפני.

כשאני יצאתי מתוך אזור 2 וחיפשתי מקום לשבת בו באזור ההמתנה החיצוני היא ישבה על ספסל עם הגב אלי. בן זוגי אמר לי שהכי טוב לי לשבת ליד החלון ואני ידעתי שזה אומר לשבת קרוב אליה וקצת נרתעתי אבל שמעתי בקולו.

עניה היו עצומות ושפתיה מלמלו טרוניה. צריך היה להתאמץ כדי להבין בתוך בליל הקולות והאנחות את המילים עצמן. "כואב לי" היא אמרה. "כואב לי", היא שבה ואמרה.

נדמה היה שאיש אינו מוטרד מהאישה הממלמלת. נעליה שמוטות על רגליה, רגליה מהודקות בתוך גרביים צחות, גופה בחצאית פשוטה וחולצת כפתורים על פלג גופה העליון. שינייה אינן נראות בתוך פיה. כשהיא מדברת נראה כאילו היא יונקת את שפתיה פנימה. אט אט היא נשכבה על הספסל ונרדמה. שנתה אינה שינה וגם בשנתה המשיכה למלמל דברים. קולה הלך וגבר ודעך וגבר. כאילו מבקשת שמישהו ישמע. האולם עמוס אנשים. כולם שומעים ואיש אינו שומע.

ואז היא שמטה את גופה מן הספסל אל הארץ. לא, היא לא נפלה. היתה זו השמטה מבוקרת ומכוונת. אחריה הצעקות גברו. "כואב לי. נפלתי". בן זוגי קם ממקומו לקרוא לרופא או אחות. שני זוגות חרדים שישבו לשמאלינו עקבו אחר ההתרחשויות כמו כל שאר הנוכחים באולם. בן זוגי שב ריקם. רופא הגיח מתוך אזור 2. "אנחנו מכירים אותה" הוא אמר בחיוך מתנצל לקהל הצופה בהתרחשות והמצפה להתקדמות בעלילה, "אנחנו מכירים אותה" הוא אמר ושב לאזור 2.

חייל חסון אמר בקול בוטח "גברת קומי בואי תשבי על הספסל" נדמה היה שעוד רגע הוא ייגש וירים אותה אך משהו מנע ממנו לעשות זאת.

איש ביטחון מהוסס ניגש אליה וניסה לברר כיצד אפשר לעזור. היא לא ענתה לשאלותיו ההגיוניות והוא חזר על עקביו מהוסס כשהיה.

רופא נוסף עבר במסדרון והעדיף לפנות אל כל הנוכחים בשאלות אבל לא אליה. "מישהו ראה שהיא הגיעה? מישהו הגיע איתה?" לבסוף רטן משהו על זה שזה לא יתכן שהיא הגיעה לבדה ונעלם אל מעמקי מסדרון כלשהו.

אישה מוסלמית שישבה במרחק ממני אך מולי התקרבה ושאלה "מה זה פה מצרים? זה אפריקה? לא מטפלים בה?"

אני לא יודעת מה בדיוק קורה במצרים אבל לי היה נראה שראיתי את האישה הזו בעבר ואם לא אותה אז את אחותה המנטלית. זה היה בבוקר קיצי בתל אביב. נסעתי ללימודים ברחוב הרכבת כשהכביש היה עמוס מהרגיל. סמוך לרמזור הבחנתי בסיבת הפקקים. אישה במעיל אדום שוכבת על הרצפה. הרכבים סטו לשולי הנתיבים כדי לא לדרוס חלילה אבל בזה נגמרה האינטראקציה שלהם עם האישה. גם אני סטיתי לשולי הכביש. מעבר לכך התקשרתי למשטרה. "במעיל אדום?" שאלו אותי. "כן, במעיל אדום" הם כבר ידעו על זה לפני שהתקשרתי. אמרו שהם בדרך. אני הרהרתי מה יעשו בה. יעצרו?? יאשפזו?? מה אפשר לעשות? מה נכון לעשות?

ואז התווסף תוכן חדש לצעקות הכואב לי "אין לי בעל. אני אישה אלמנה. גם בן הלך לי. תינוק." הלבבות התכווצו כאילו קיבלו הסבר לטרוף, אחרים הטילו ספק אולי.

פתאום הגיחה אחות נמרצת ואמרה לה "בואי, אני אפתח לך תיק. קומי, אני אדאג שיטפלו בך אבל קומי עכשיו. גברת קומי! אני לא ארים אותך." היא קמה. האחות ביקשה מספר תעודת זהות. "אני לא יודעת" נבחה עליה האישה. "גנבו לי התעודות. גנב גנב הכל." "בסדר אבל הוא לא גנב לך את השם שלך. איך קוראים לך?" האחות רשמה בעיפרון על פיסת עיתון בדיוק בעמוד של התשחץ הלא גמור את הפרטים שהצליחה לדלות מהאישה" ואז היא נכנסה לאזור 2 לפתוח תיק לאישה.

מידי פעם הצטרף צופה חדש לאולם. אישה אחת התיישבה בסמוך אלי ממש מול האישה. עכשיו האישה החליטה שהיא רוצה לאסוף את שערה אבל לא מצאה גומיה בתיק. היא פנתה אל האישה שזה עתה הגיעה ואמרה לה "תני לי גומיה" האישה מיד ענתה "אם יש לי אני אתן לך. אני לא יודעת אם יש לי" היא פישפשה בתיק ולא העלתה דבר. "גומיה. תני לי גומיה" "אין לי" ענתה האישה ועברה לשבת במקום שלא נראה משם. אז היא פנתה אלי וביקשה גומיה. "אין לי גומיה. אין לי שיער בכלל."

הרופא קרא לי.

היא נשארה שם אחרי.