כבר שנתיים אולי רצה בארץ ההצגה שכתבה ענת גוב על ההתמודדות עם מחלת הסרטן. המונים כבר ראו אותה. הגיע גם תורי (ותודה לענת היקרה ששלחה אותי ואף ציידה אותי בכרטיסים). נתבקשתי לשתף בתחושות שלי לגבי ההצגה אז הנה אני עושה את זה ואשתדל לא לקלקל למי שעוד לא ראה ומתכוון לראות.
המון דברים עלו בהצגה. שום דבר לא נפקד. מקצתם: תופעות הלוואי, השפה הלא ברורה של הרופאים, השאלה לאחות למה בחרה לעבוד במחלקה מדכאת שכזו, הנגיעות הקטנות בנושא טיפול פסיכולוגי, טיפולים אלטרנטיבים, אמונות ואמונות טפלות, הדיבור והשתיקה סביב המוות.
ראשית אבהיר שאני נהנתי מאוד מההצגה. צחקתי כראוי. בן זוגי שישב לידי צחק גם הוא ומידי פעם הביט אלי וביקש לוודא שאני עוד בסדר עם כל התכנים שעולים. הייתי בסדר גמור איתם.
הקטע המטורף ביותר מבחינתי בהצגה הוא הקטע שהוקדש לרופאים הכירורגים. לא יכולתי שלא להרהר בכירורג שלי, במקצוע שבחר לעצמו ובתחושות שלו אילו היה צופה כרגע בהצגה. לרגע עברה בי המחשבה שרק אדם חולה מסוגל לכתוב כזו הצגה. לטוב ולרע.
אין לי ספק שעבור חולה גרורתי שהטיפול נועד להאריך את חייו ואין ציפייה שיביא להחלמה מלאה הדילמה קשה יותר ולכן ההצגה קשה יותר. ככל שההתמודדות עם הטיפולים קשה יותר כך הדילמה מתחדדת.
בסוף ההצגה סיכמנו בן זוגי ואני שההצגה הזו היתה הרבה יותר קלילה מהקודמת שראינו שעסקה בזהות יהודית ובעקיפין גם בשואה. לא בטוחה שלכל הצופים זה היה "קליל".
דבר נוסף – כשיצאתי מההצגה חשבתי שאילו הייתי מזדמנת אליה לפני שהכרתי את המחלקה האונקולוגית מקרוב בוודאי הייתי נהנית הרבה פחות.
הבטחתי לא לקלקל ולכן לא אתייחס לדילמה שעלתה בהצגה ולהחלטות שהתקבלו שם אבל אסכם במשפט אחד: רק אדם בריא (בנפשו) ואמיץ במיוחד מסוגל לכתוב כזו הצגה.
אנחנו חווינו את ההצגה יומיים לאחר שהסרטן התגלה אצלך.
התקשינו מאוד להתמודד איתה.
חושבת שאם הייתי הולכת עכשיו הייתי מצליחה להתמודד איתה הרבה יותר טוב.
אני חושבת שמה שאפשר לי לצחוק בהצגה זה ההכרות עם הנושא וההתמודדות היחסית סבירה איתו. מהצד זה נראה מפחיד נורא ולא מאפשר לצחוק. מבפנים (או ככל שמתקרבים) זה יכול להראות סביר ואפשר לצחוק או שזה ממש קשה ואז קשה לצחוק.
I saw the play about a year ago (just as my hair was starting to grow back after chemo). I thought it was hysterically funny, and I really enjoyed it. But I don't think it would be so enjoyed by someone who hasn't gone through it themselves…
צודקת ניקול.
זה מצחיק יותר כשמכירים את זה מקרוב.
תודה על תגובתך!
אשרה.
אושרה,
כל פעם שאני נכנסת לבלוג שלך, כדי להרגיש שותפה למה שעובר עלייך, אני מתמלאת התרגשות . אני רוצה לומר לך שאת מיוחדת במינה. הדרך שבה את מתמודדת ראויה להערצה (והכתיבה שלך פשוט מדהימה…!) רוצה לחזק את ידך…
דודי ואני מאחלים לך את כל הטוב שבעולם בבריאות טובה.
שבת שלום,
ריקי גרינברגר
ריקי ודודי היקרים,
המון תודה על הדאגה, האכפתיות, המעקב והפרגון.
בריאות טובה לכולנו!
אשרה.