יוגה צחוק

לפני שנים בודדות כתבתי במקומון של מודיעין. מנסיוני, על אף שמדובר במקומון בלבד ועל אף שאנשים נוטים לזלזל בו, כשהם פוגשים כתבת ובמיוחד שהיא עומדת לכתוב עליהם, הם חווים התרגשות קלה. הם יודעים שיש לה כוח בידים ובפרט ביד שמחזיקה את העט. הם תמיד מציינים שהם עצמם לא ממש אוספים את העיתון מהכניסה הביתה אבל אחרי פרסום הכתבה הם מתקשרים לומר "כמה תגובות קיבלנו, לא ידענו שכל כך הרבה אנשים קוראים את העיתון הזה".

במסגרת הראיון הם תמיד מזמינים את הכתבת להצטרף ולחוות את הדבר הזה שעליו הם מתראיינים. לא אם מדובר בכתבה על מחלה או חלילה אובדן אבל בהחלט כן אם מדבר על עיסוק בתחביב מסויים או בפעילות כלשהי אחרת.

כאשר כתבתי על פעילה בצופים שנתכבדה להדליק משואה ביום העצמאות בהר הרצל, הוזמנו ילדי להצטרף לצופים, כאשר כתבתי על מניין שיווני, הוזמנתי להצטרף אליו ויש עוד מליון דוגמאות.

דבר אחד שכתבתי עליו ידעתי שאני באמת רוצה לנסות. כשיהיה זמן כמובן כי תמיד עכשיו אין זמן. זה היה שיטת ימימה. ובאמת לפני כשנה הצטרפתי לקבוצה שלומדת ימימה. כשלושה חודשים למדתי איתם עד שפרשתי. הרגשתי שאני צינית מידי ולא ממש מצליחה להתחבר. נשארתי עם הערכה לשיטה אבל לי עצמי היא לא התאימה.

דבר אחר שלא אני כתבתי עליו אלא כתבת אחרת, זכרתי במשך הרבה זמן והבטחתי לעצמי שפעם אני אנסה את זה. יוגה צחוק. רציתי לחוות את זה. לראות איך זה מרגיש לי. ידעתי שיש פה פוטנציאל מבוכה מטורף אבל הבטחתי לעצמי שאנסה. זה נדחה ונדחה אבל השבוע (יותר נכון אתמול) זה קרה.

מצויידת בחברתי הטובה, חגית, הגעתי לחניון של קניון עזריאלי. יום ראשון 8:45 בערב. המקום היה נראה כמו המקום המתאים ביותר לתרגל בו יוגה, מחצלת על הרצפה, כריות מפוזרות, מוזיקה ברקע ואור מעומעם. ישבנו במעגל והמנחה אמרה לנו מה לעשות. פעם זה היה להשטתות, פעם לרקוד, פעם לצעוק והרבה מאוד פעמים לצחוק. צחוק בריא. בקול רם. גם אם הוא מלאכותי לא חשוב הוא עדיין משחרר אנדרופינים במוח וזה טוב.

מהר מאוד גיליתי שאני האדם הכי פחות משוחרר בחדר. המנחה אמרה לי שזה עניין של 5 דקות עד שזה עובר. "נראה" אמרתי לה כמנבא רעות. זה אכן לא לגמרי עבר כל הערב. לפרקים הרגשתי כמו משביתה שמחות. נזכרתי במסיבה במעונות הסטודנטים שכדי להזיז טיפה את גופי הייתי צריכה לשתות קצת מהדבר הזה שנקרא אלכהול ומעולם לא שתיתי אותו לפני כן (וגם כמעט אף פעם אחרי כן).

המנחה דיברה על האנרגיות שאפשר להרגיש בחדר ואני לא הרגשתי כלום. נזכרתי בחדר אחר לפני כמעט 20 שנה. החדר בו קיימנו את מפגש ה"חשיפה האישית" במסגרת קורס הכשרה במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. גם שם בסוף הפגישה מישהי אמרה שהאויר נהיה דחוס. המארחת התבדחה על זה שבעלה יבוא וישאל מה זה הכובד הזה באויר, יפזר את האויר בתנועת יד גדולה ומחוספסת ויבקש לאוורר את הבית. אז דווקא הרגשתי משהו, אתמול פחות.

לבסוף הגעתי למסקנה שבדברים האלו אני די עצורה וכן שאני אחד האנשים הכי פחות רוחניים עלי אדמות. אבל היי, שום נזק לא נגרם לי מההתנסות הזו. יכול להיות שאם אלך פעם נוספת או מספר פעמים נוספות משהו יקרה לי ואלמד להפיק מזה משהו אבל אני בספק אם אני אבדוק את זה. דבר אחד מקסים בוודאות הרווחתי מהפגישה אתמול. הרווחתי ערב עם חגית והרווחתי את הידיעה כי אני חשה לגמרי משוחררת בנוכחותה. אם היו לי עכבות, הם לא נבעו מנוכחותה של האישה היחידה בחדר שהכרתי לפני ושאפגוש גם אחרי. זה לא טריוויאלי בעיני.

*בוידאו הבא אפשר לראות ובעיקר לשמוע שיר שליווה את סדנת היוגה צחוק. עוד משהו טוב שלקחתי מאתמול.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=KDnEc0btNgs[/youtube]

** פוסט זה שוחרר לאויר מתוך המחלקה האונקולוגית באסותא כאשר יד שמאל מושבתת ויד ימין מקלידה במרץ (+: