אז ככה. מזמן לא כתבתי על ספרים וכשהם בורחים לי מהבית, בא לי להשאיר אצלי איזה חותם מהם…
את "זאת אני אווה" תקראו כי יש מצווה כזו לקרוא כל מה שגלית דהן קרליבך כותבת. לא שמעתן על המצווה הזו? הוספו לאחרונה. תרי"ג זה לחלשים. החזקים קיבלו על עצמם את המצווה ה614…
את "הכל מתחיל בבית" כדאי לכם לקרוא ולא בגלל שכתבה אותו חברתי שולמית דוידוביץ. בגלל שהוא ייקח אתכם למסע במקומות שאחרת אין סיכוי שתבקרו בהם. והוא טוב. לא כי חברתי וכו'. גם לא למרות. פשוט כי מי שכתבה אותו יודעת היטב את מלאכת הכתיבה.
את "בשבילה גיבורים עפים" כדאי לכם לקרוא כי אמיר גוטפרויינד הוא קוסם. לא כזה שמעיף 4 חברי סיירת לקולמביה לקרב של גיבורים. יותר בגלל שהוא רוקם דמויות וסיפור חיים שזור בתקופה שלמה של מאורעות היסטוריים במדינה שבה אנחנו חיים. ואם אתם אוספים אותו לידכם בזמן הקרוב אז תמסרו ד"ש למיכלי. פשוט כי היא הדמות שהכי אהבתי וסביר שגם אתם תפלו בקסמה.
את "סיפור קטן ומלוכלך" של רוני גלבפיש כדאי לכם לקרוא למרות השם שלו. כלומר אני לא יודעת מה איתכם אבל אותי השם שלו הרתיע ועיכב אותי במשך כמה שנים מקריאה בו. המזל הוא שלספרים יש חיים ארוכים וגם אחרי 10 שנים הספר יכול להתגלגל לידיים שלנו ואם נתעלם ונתעלה מעל השם, נגלה סיפור הרבה פחות מלוכלך ואולי הרבה יותר מטריד.
את בארצי הזרה לי (של הנס פלאדה) קראתי כי הייתי חייבת לו על לבד בברלין. מה לומר? זו לא אותה חוויה. אלו פרקי יומן שכתב באותיות קטנות על דפים מקומטים אותם הסתיר ביושבו בבית האסורים על תקן אישיות לא רצויה / לוקה בנפשו. זה לא בנוי כמו ספר. זה מבולגן ולא תמיד מושך אבל זה לגמרי מרחיב את הדעת לגבי החיים של מי שלא היו נאצים אבל חיו בגרמניה תחת השלטון הנאצי. סיימתי את הספר עם מחשבות לגבי אנטישמיות ואיך אפשר בכלל שלא יהיו לך דעות קדומות לגבי יהודים כשמסביבך שטיפת מוח מטורפת ודמוניזציה של יהודים. קראתי את אחרית הדבר והיא היתה מעניינת יותר מהספר כולו. אולי כי זה לא ספר קריאה. קצת יותר שיעור מרתק בהיסטוריה, אנושיות וחוסר אנושיות.
