יש לאנשים מבחוץ איזו ציפיה שאני אהיה מאוד מבסוטית עכשיו. הם חושבים: הוצאת ספר, את מקבלת תגובות טובות, הוא נמכר בחנויות, כבשת את העולם. את בטח בעננים ואם את לא אז את צריכה להיות.
הציפיה הזו שאהיה מבסוטית היא קצת מתסכלת כי בעצם הם לא באמת יודעים איך זה מרגיש רגע אחרי שנכנסים לחנויות. הם לא באמת יודעים מה נדרש ממני כעת וכמה קשה העבודה.
זה גם מערער כי למרות שאני יודעת שהם לא יודעים, אני בכל זאת שואלת את עצמי אולי אני באמת לא נהנת מספיק ולא מעריכה מספיק את ההשגים.
כמה שלאנשים נראה שזו תקופה מהממת זו בעצם תקופה מטלטלת ואף מתסכלת כי הדרך לא מסתיימת בהוצאה. אולי היא רק מתחילה שם. כי שוק הספרים הוא קשה ומה שנדרש מסופר חדש (אם הוא לא רוצה לעצור ב 200 עותקים שנמכרו) הן מגוון של יכולות שלא היינו מעלים על דעתנו שנדרשים.
אם זה לדעת להציג את הספר למוכרים בחנויות ואם זה להעיז להציע את הספר לקונים בחנויות (זה מה שעושים ב"בוקר החתמות") ולהיות מסוגלים לקבל גם תגובות קרות לפעמים ואם זה לקדם ברשתות ולהשיג סקירות ספרותיות ואם זה ליצור קשר עם עיתונאים ולהתקל לפעמים בתגובות מבאסות ואם זה לקבל נתוני מכירות מהמפיץ ולהבין שזה שהכנסת 2000 עותקים לחנויות עוד לא אומר שהם יעופו מעצמם.
אבל עכשיו, עכשיו אני נושמת נשימה קלה יותר. אני פחות מתוסכלת ופחות מסוכסכת עם עצמי.
הסוויטש המחשבתי, הנשימה, התחילו בפסח. בכמה ימים של רגיעה.
אם קודם חשבתי שהזמן מתקתק, שחייבים להשיג חשיפה תקשורתית בזמן שהספר נמצא על הבמות אז לאחרונה הבנתי שחיים של ספר לא באמת מסתיימים כשהוא מורד מהבמות (ובסטימצקי מעולם לא הייתי על הבמות). שהוא נמכר בחנויות גם כשהוא לא על הבמות. שהוא ימשיך להמכר באתר ובהרצאות.
גם הפנמתי את זה שאין לי באמת אפשרות לתזמן חשיפה תקשורתית (אם בכלל אני מצליחה להשיג כזו). יוצרים קשר עם עיתונאי היום ואולי יהיה אייטם בעוד 3 חודשים. אולי גם לא. אבל חייבים לנסות ולהזכיר ולפעמים לנג'ז קלות. ולא להשבר מתגובות מבאסות. זה לא ספרינט. זו ריצה ארוכה.
יותר ויותר אני מצליחה לקבל את האמירה שספר זו ספינה ששטה לאט למקומות רחוקים. אז אפשר להרגע. לא הכל חייב לקרות עכשיו ומיד.
דבר אחר שקרה לי הוא שלפני כמה ימים יצא לי להכיר חברה לדרך. מישהי שגם הוציאה ספר לאחרונה. אומרים שצרת רבים היא נחמת טפשים אבל גם אומרים שצרת רבים חצי נחמה ובכל מקרה זה עושה שקט לדעת שאת לא לבד. למצוא מישהו שמבינה אותך וחשה כמוך. לדעת שאת יכולה להציע לה את כתפך והיא את כתפה.
גם עם ההרצאה שבניתי שתלווה את הספר התהפכתי לא מעט. ואילו עכשיו אני מרגישה מאוד שלמה איתה. יש בה משהו שממשיך את הקו של הספר. את הדיוק שלי. את היכולות לומר המון וגם לשמור על גבולות.
אז אני שקטה יותר ושלמה.
ואז הבוקר מתקשרת אלי חברה שלמדה איתי באולפנא והיא רק באמצע הספר אבל השיחה איתה עושה לי כיף ענק. היכולת שלה להסתכל על ארועים וחווית שהיא מעולם לא הסתכלה עליהם ואם היתה מסתכלת בוודאי היתה מסתייגת ובזכות הספר הזה היא יכולה להביט בהם בעין מכילה זה הישג עצום מבחינתי ותענוג גדול.
היא אומרת שהיא נהנת מהספר ואוהבת את הכתיבה ואנחנו משוחחות על עוד המון דברים ואני מרגישה מובנת.
מובנת.
זה לא דבר של מה בכך.
נדמה לי שקוראים לזה נחת.
