חזרתי היתה

זהו. אני בבית.

קצת לפני שהתחלתי את הכימו יעצה לי העובדת הסוציאלית באסותא לחלק את המסע הזה לפרקים ולציין כל פרק שנגמר. כך קל יותר להתקדם, היא אמרה. קודם ה AC, אח"כ הטקסול, אז הניתוח ובסוף ההקרנות. אז זהו. סיימתי למעשה עם הפרק השלישי של המסע בן 4 פרקים הזה.

לפני שהתחלתי את הפרק הראשון היה נראה לי שהפרק השלישי, הניתוח, הוא הכי מפחיד. אני לא אוהבת דם / פצעים. האחות האונקולוגית האהובה שלי, ליטל, אמרה לי שניתוח זה הכי שטויות. אז דחיתי את המחשבה על זה. התמקדתי במה שהיה לי לעבור עד אז. וכשהגיע הניתוח (גם דחיתי את המחשבות עליו עד היום האחרון אבל על זה בפוסט שיפורסם מאוחר יותר) אז הוא הגיע. איכשהו הייתי די רגועה. נסעתי עם שימי לבית החולים. התקבלנו, מילאנו טפסים, מדדנו לחץ דם וחיכינו לשעה היעודה. בסביבות 15:45 אמרו לי להכנס להכנה לניתוח. זה היה השלב בו נתבקשתי להפרד משימי. הסרתי תכשיטים והפקדתי בידיו למשמרת, נשקתי לו ונכנסתי. שלחו אותי למיטה שמאחורי וילון מספר 3.

שם התבקשתי לפשוט בגדי, לחבוש כובע ים חד פעמי וגרביים בסגנון כובע ים חד פעמי. המרדים הגיע. בעדינות רבה הוא החדיר מחט ליד ימין וביקש מהאחות לתת לי כדור כחול ומרגיע. את השם הרפואי של הכדור אני לא זוכרת אבל השם העממי שלו הוא כנראה ואליום.

הפלסטיקאי, ד"ר ברנע, הגיע ושרטט מה ששרטט על הגוף שלי (כולל סמיילי קטן) והכירורגית, ד"ר דפנה ברסוק, באה לראות מה שלומי ולומר כמה מילים מרגיעות. הערך של זה הוא כל כך גדול שקשה להבין אותו בכלל. אח"כ הסיעו אותי עם המיטה לחדר ניתוח ונתבקשתי לעבור למיטת הניתוחים. הסתכלתי סביב סביב. החדר היה גדול מאוד. מעלי היו מנורות ענקיות. לא ראיתי שתלים בשום מקום בחדר (למרות שהפלסטיקאי אמר שאראה). הכירורגית עמדה לידי ושוחחה איתי קלות עד שנרדמתי. לא חיכיתי להרדם. לא ניסיתי לתפוס את הרגע או ללמוד מתי הוא יגיע. לא חשבתי על זה בכלל. פשוט נרדמתי באמצע שיחה קטנה עם הכירורגית ובזמן שהיא מלטפת אותי קלות בידי.

הדבר הבא שאני זוכרת זה את חדר התאוששות. היו שם כמה וכמה חולים בכמה וכמה מיטות. הוילונות היו פתוחים בכדי שהאחיות יוכלו לראות את כולם. בשלב הזה התאמצתי לשמור על עירנות ולדבר לעניין למרות שזה לא היה טריוויאלי. בשלב מסויים קראו לשימי לראות אותי. הוא עמד לידי מספר דקות עד שהוצא. לא זוכרת על מה דיברנו.

הזכרון הבא הוא כבר מהמחלקה. שוחחתי בטלפון עם שלושת ילדי. אני זוכרת שהדיבור שלי היה מנומנם אבל אני מקווה שהוא היה ענייני. אימא שלי שימי ישבה שם לידו ואחרי שראתה שהתעוררתי ודיברתי עם הילדים היא נסעה הביתה. האח אמר לי לא לאכול עד הבוקר. אח"כ הביאו לי לשתות משהו ואני מיד הקאתי. גם בבוקר הקאתי (כתוצאה כנראה מחומרי ההרדמה) עד שנתנו לי משהו נגד בחילות.

במיטה לידי שכבה אישה שנותחה על ידי אותם רופאים מיד אחרי. התיידדנו קלות וכך גם בני זוגנו.

הגיע אלי פזיותרפיסט והנחה אותי לגבי תרגילים לנשימה ותרגילים ליד שמאל (מראשיתה הוצאו בלוטות לימפה). הפלסטיקאי הגיע לראות מה שלומי וכך גם הכירורגית שהמליצה לקחת משככי כאבים לפי הצורך ובלבד שאוכל לעשות את הפיזיותרפיה הנדרשת.

לקראת שבת עברנו לחדר פרטי על מנת שלשימי תהיה מיטה אמתית לישון בה. ההורים שלי, אחותי רונית, אחי נתן והילדים שלי באו לביקור. שמחתי בכולם. הדלקנו נרות שבת במסדרון של בית החולים וקראתי פרק תהילים לרפואתה של חברת הקבוצה שמצבה אינו שפיר במיוחד.

בשבת השתעממנו מאוד שימי ואני עד שחברתי האהובה אילנה באה לבקר (ואף הביאה איתה 2 ספרי קריאה שעזרו לנו מאוד בהמשך). אח"כ היה לי ביקור מפתיע ומשמח של נעמה מקבוצת הפייסבוק "גמאני" ושל חבר של שימי. במוצ"ש קיבלנו עוד כמה וכמה מבקרים (אחותי חדוה עם בעלה, אחות של שימי ושוב ההורים שלי והילדים שלי) ושמחנו שיש לנו חדר פרטי ואנחנו לא מפריעים מידי לחולים אחרים.

ביום ראשון ירדתי לסטימצקי להחליף את אחד מהספרים שאילנה הביאה לי (לא חלילה שהבחירה לא היתה מוצלחת, פשוט כבר יש לי את אחד הספרים שהיא קנתה).

לפתע פתאום מעבר לוילון צצה אלכסנדרה (שהיא חולקת עם בשמת את תפקיד הגורו שלי לענייני סרטן השד פשוט כי הן הראשונות שליוו אותי בתהליך והן אלו שהכינו אותי הכי טוב לכימו). היא עברה לאחרונה ניתוח חוזר והיה חשש לזיהום. כבר שקלנו לשלוח את שימי הביתה ולקחת חזר זוגי לשמחת תורה אבל לשמחת שתינו היא רק עשתה קצת בדיקות ונשלחה לביתה.

התחלתי לקרוא קצת כשנעמה הגיעה שוב, הפעם עם שתי בנותיה המקסימות. אח"כ הגיעה אחותי שולי עם 2 מהילדים שלי שבחרו לבלות אצלה את שמחת תורה ועם בנה הצעיר. מיד אחריה הפתיעו אותי נילי וסתוית שגם סיפרו לי שאתי היתה בדרכה אלי ומשום מה הגיעה לאסותא יגאל אלון…. בין לבין גלשתי לקבוצת הפייסבוק שלנו – גמאני ולא ראיתי שם שום רמז לזה שמישהו מתכננן לבקר אותי כך שבאמת הכל היה הפתעה והפתעה משמחת מאוד. בזמן שנילי וסתויות עשו אצלי שמח ההורים שלי הגיעו עם ביתי האמצעית (שבחרה לעשות את החג אצל אחותי חדוה). ההמולה בחדר הרשימה את אימא שלי מאוד. טעימה קטנה משמחת החיים של קבוצת הפייסבוק המדהימה הזו. בהמשך הגיעה חיה, בת דוד של שימי שהיא גם חברה בגמאני וכן הוריו של שימי. זכיתי לחבר מחדש בין שימי לבת דודו. ולכמעט סיום לפני שבת הגיעה חני המקסימה. אוהבת את כולכן!

נשכבתי לנוח מעט מכל הביקורים המשמחים האלו כשמעבר לוילון הגיחה חלי. גם היא מגמאני. היה לי כיף כיף כיף לשבת איתה ולשוחח בנחת (אחרי שהלכנו ביחד להדליק נרות במסדרון של בית החולים). שימי ניצל את הזמן לחפש בית כנסת להתפלל בו תפילת חג וחזר משם עם חבר חדש שאישתו אושפזה כמה חדרים ממני. אחרי קידוש וארוחת שבת ישבנו יחד להחליף חוויות…

אחרי כל הביקורים האלו הייתי אמורה ליפול שדודה אבל הספר שלקחתי בבוקר מסטימצקי החזיק אותי עד חצות. סיימתי אותו בשני בבוקר. הוא היה כל כך שווה שאני מתכננת לכתוב פוסט שלם רק עליו. חכו בסבלנות.

המשך היום (שני) עבר ללא ביקורים. נחנו כהוגן. היה הרבה ממה ובמוצאי החג הגיע הפלסטיקאי. נפרדתי מ2 מתוך 3 נקזים. למרבה ההפתעה זה אכן לא כואב שמוציאים אותם. ויאללה הביתה. כבר בדרך הביתה הרגשתי מותשת. מאנטיביוטיקה, ממשככי כאבים או מהעומס הרגשי. ניצלתי את הערב לחבק ולנשק את הילדים שלי. 4 ימים בנפרד זה לא מעט. נרדמתי מחבקת (רק ביד ימין כמובן) את הבת הקטנה. וקמתי להמשך ההחלמה בבית. לאט לאט, עם הרבה מנוחה וקצת משככי כאבים אשים את זה מאחורי.

כיוון שזהו הבלוג שלי (ולא פוסט בקבוצה הסגורה "גמאני – גם אני חליתי בסרטן השד") אמנע מלפרט לגבי העניין האסטטי. אומר רק שזה לא אותו דבר. לפחות כרגע.

עכשיו אני צריכה לנוח בבית כחודש חודשיים ואז הפרק הרביעי. בפרק הרביעי אני צפויה לסבול מעייפות, אי נוחות באזור המוקרן וכוויות (במקרה הפחות טוב). אני יכולה לנהוג בעצמי לת"א כל יום ויתכן שאוכל אף לשוב לעבוד לפחות באופן חלקי. כמו שזה נראה כרגע אעדיף את השיטה השניה – כל בוקר נסיעה עם אחות אחרת / גיסה לת"א, הקרנה וקפה. סה"כ 25 ביקורים בבתי קפה. דיאטטי זה לא הולך להיות אבל המלצות לבתי קפה אתם בהחלט מוזמנים לשלוח!