להרחיב את גבולות הגזרה = לעשות דברים שלא עשיתי מעולם. לחוות. לבדוק איך מרגיש לי. לעשות משהו שכבר עשיתי בעבר אבל לחוות אותו אחרת מבעבר.
זהו פוסט ראשון אחרי ראש השנה, אחרי עשרת ימי תשובה ואחרי יום כיפור. עברו בסך הכל שבועיים מהפוסט הקודם. שבועיים זה פסק זמן רגיל שלי בין פוסט לפוסט אבל הפעם אלו לא היו שבועיים רגילים. אלו היו שבועיים שבהם עלה בדעתי מספר פעמים לכתוב בבלוג ויחד עם הרצון לכתוב היה גם רצון לשתוק. לקחת את הזמן הזה למחשבה פנימית בלי להפיק ממנה מילים. עשרת ימי תשובה, זמן לחשבון נפש אישי, לא כך?
השנה בחרתי להיות בבית גם בראש השנה וגם ביום כיפור. בחרתי שלא לסוע להורים. בית הכנסת הסמוך למקום מגורי הפך בחודשים האחרונים להיות יותר שלי מאי פעם. יצא לי לבקר בו במרבית השבתות. שאלו אותי חברות שונות אם הסרטן שינה אצלי משהו באמונה ואמרתי שלא ממש. אבל כן, אני הולכת יותר לתפילה בשבת בבוקר. בעיקר כי אני אוהבת את התפילה של שבת בבוקר. אוהבת את השירים והמנגינות. למדתי השנה לעשות מה שאני אוהבת. יותר כיף בית כנסת מלשטוף כלים של ארוחת הערב. בפרט שהשבתות ארוכות ואפשר לשטוף את הכלים מאוחר יותר. אז אני לא יודעת לומר אם מאחורי החישובים האלו על מה שכיף לעשות מסתתר איזה שינוי באמונה או לא אבל אני כן יכולה לומר שבראש השנה התפללתי כפי שלא התפללתי עד היום מעולם. בתוך המחזור שלי הנחתי מעטפה שקיבלתי מעזר מציון. מעטפה שקודם היתה בה הזמנה לאיזו פעילות לכבוד השנה החדשה. הפעילות כבר היתה וההזמנה כבר מצאה את דרכה למיחזור הנייר אבל המעטפה נשארה על השולחן ועליה רשמתי כמה שיותר שמות של חברות שצריכות ישועה משמים.
בעל התוקע התקשה מעט ונאלץ לחזור שוב ושוב על חלק מהתקיעות. אני ראיתי את זה כזמן נוסף להתפלל ולבקש על ואת כל מה שיש לבקש. בראש ובראשונה בריאות לעצמי ולכל חברותי האהובות מקבוצת "גמאני", מאסותא, מעזר מציון, מהתור במרפאה של הפלסטיקאי ומהחיים בכלל. התפללתי על האפשרות להרות עבור חברות שמבקשות זאת. התפללתי בשביל מספר חברות שעניין "הרווקות המאוחרת" נוגע להן והן מצרות על כך. בנוסף התפללתי על משפחתי וילדי. התפללתי שאשכיל להיות אימא טובה לילדי. שלא אתערב מידי. שאגדל ילדים עצמאים. שאהיה סבלנית. שאאפשר את המרחב הנכון לכל אחד. שיזכו ילדי לחיות בבית שנעים להם וטוב להם בו. התפללתי לאורך רוח, לרפואת הנפש ורפואת הגוף. התפללתי להיות אנשי אמת. שיהיה לי הכוח להלחם למען מה שנכון בעיניי. שאדע ללמד זכות גם על מי שחולק עלי. שאשכיל לראות את הטוב בכל אדם. היה הרבה על מה להתפלל.
התפילה ריגשה אותי מאוד ומצאתי את עצמי דומעת שוב ושוב. הנה הרחבתי את גבולות הגיזרה בפעם הראשונה. ביתי הסתכלה עלי בדאגה ושאלה אם אני בוכה ואני עניתי שמותר לבכות בתפילה. אם לא נבכה פה, אז איפה נבכה?
במחזור התפילה מצאתי (שוב) את המשפט הזה שכתוב על הקיר של כל כיתה בבית ספר דתי בחודש אלול: "ותשובה ותפילה וצדקה – מעבירין את רוע הגזירה".
כידוע, כספי הכפרות הולכים לצדקה. אבל הפעם, גם פה, נזדמן לי להרחיב את גבולות הגיזרה. ימים ספורים לפני יום כיפור פגשה אותי מישהי ברחוב. מישהי שמכירה אותי כבר מספר שנים. כך היא אמרה לי: "הרב מרדכי אליהו אמר שיש סגולה גדולה בכפרות על תרנגולת. יש בזה סגולה לישועות". שאלתי אם כסף זה לא מספיק טוב והיא אמרה שדווקא תרנגולת. אמרתי לה שבכיף. שתביא תרנגולת ואני באה לעשות כפרות על תרנגולת. זה משהו שלא עשיתי אף פעם. אז אני מבקשת סליחה מכל הרגישים לחיות באופן מיוחד וכן, עשיתי כפרות על תרנגולת. (תכלס, לא ראיתי שהתרנגולת הזו סבלה יותר מכל אפרוח ממוצע שילדים לוקחים הביתה לגדל וגם לא מכל תרנגולת אחרת שמובלת לשחיטה ואח"כ לצלחות שלנו.)
תשובה, על פי הכתוב במחזור עצמו היא צום. וכשעלתה השאלה לקראת יום הכיפורים האם בכוונתי לצום גיליתי שאני רוצה לצום. אני רוצה לצום כי אם תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה אז אני זקוקה במיוחד השנה לקיים כל אחד משלושת החלקים האלו. טעמתי השנה טעמה של גזירה קשה. אני מאוד רוצה להעביר את רוע הגזירה.
למרבה הפלא הצום הזה היה הצום הכי קל שצמתי מאז שאני זוכרת את עצמי. (כנראה שכימו מכשל. מה זה צום יום כיפור אחרי 4 AC ו 12 טקסול?) לא רק שהצום עבר בקלות אלא שזכיתי לשהות בבית הכנסת הרבה יותר מבכל יום כיפור עד היום. זו היתה השנה הראשונה מזה 20 שנה בערך בה נכחתי בתפילת נעילה. שוב הרחבתי את גבולות הגיזרה.
החל משחרית החלטתי שלא לעמוד בתפילות גם כאשר ארון הקודש פתוח. ידעתי שזה יעזור לי לשמור על כוחות ולסחוב יותר זמן בבית הכנסת וזה אכן עבד מצויין. ביום כיפור נוספו לתפילותיי שני עניינים חדשים. ראשית רפואה לאחיין היקר שלי שנפצע לפני 5 ימים בגבול מצרים (בעת ששמר על הגזרה…) ושנית רוח טובה לקבוצה היקרה לי מכל (שרעידת אדמה קטנה פקדה אותה בדיוק בערב יום כיפור). עכשיו נותר לקדוש ברוך הוא לקבל את תפילותיי.
כיוון נוסף שאליו הרחבתי את גבולות הגזרה הוא התחום הדו גלגלי. (אימא, אל תהרגי אותי…) באחת הפעמים שהינו בדרך לטיפול באסותא, עצרנו בתחנת דלק לקנות שתיה מתוקה (בימים של טיפול חשוב לשתות הרבה). בזמן שחיכיתי לשימי באוטו ראיתי שלט "רשיון לאופנוע בשבוע". כששימי חזר אמרתי לו "אולי נעשה רשיון לאופנוע?". פעם היתה לנו תוכנית לסוע לטיול אופנועים ביוון. למה ביוון? כי שמה, כך שמענו, אפשר לסוע על אופנוע קטן ללא רשיון. עברו מאז הרבה שנים וליוון לא הגענו. החלטנו שיותר פשוט מאשר לסוע ליוון, לעשות רשיון על אופנוע קטן ולצאת לטיול אופנועים פה בארץ. משהו חד פעמי לחלוטין. משהו קל ורגוע. לא במרכז עיר סואנת ולא בכבישים מהירים מידי. יומיים ודי. (ככה מתחילות כל ההתמכרויות, לא?). אז רשיון כבר יש. חכי לנו רמת הגולן. אנחנו באים. רק אחלים מהניתוח ונבוא.
ומילה אחרונה לגבי גבולות גיזרה – יש גיזרה אחת שאני ממש לא רוצה להרחיב את גבולותיה וזוהי הגיזרה הפיזית שלי. מותניים וכו'. יש רמזים דקים לכך שהגיזרה מצטמצמת מעט. ברור לי שללא עבודה קשה מצידי, התהליך הזה לא יושלם. אחרי הניתוח…
שתפילותייך יתקבלו!
מרגישה קטנה מלהגיב, שותקת. אבל אני כאן.
מחזיקים לך אצבעות. בהצלחה מחר