הסיפור הזה מתחיל ביום האחרון של נופש המשפחות של עזר מציון. בבוקר ההוא, פגשתי מישהי מקבוצת הפייסבוק "גמאני" שלא פגשתי קודם. קשקשנו קצת והחלפנו חוויות מהמסע שכל אחת מאיתנו עוברת. היא סיפרה שלמעשה יש לה את אותם מאפיינים של גידול כמו שיש לי (ER, PR, HER2 וכאלה) ושהיא סיימה כימו, עשתה ניתוח וסיימה הקרנות ואז גילתה גרורה בראש. הגרורה הזו מטופלת וזה בסדר אבל גרורה בראש. אם אינני טועה היא עשתה הקרנות לראש וגם מקבלת תרופה ביולוגית מעתה ועד בכלל. גידול מהסוג שלנו, כך לדבריה, נוטה לשלוח גרורת לראש ו pet-ct, הבדיקה הכללית שעשינו שבודקת את כלל הגוף, למעשה לא בודקת את הראש.
לא בטוחה שראו על הפנים שלנו, אבל הבטן שלנו, גם של שימי וגם שלי, התחילה להתהפך.
גרורה בראש או במוח זה נשמע נורא. תכלס מבחינת סכנת חיים זה לא הדבר הכי נורא שיש. גרורה בכבד למשל היא מסכנת חיים ברמה היותר מיידית. גרורה בראש עלולה אולי (כך אני מבינה) לפגוע באי אלו תפקודים אבל היא פחות מסכנת חיים.
זמן קצר אח"כ הייתי אצל אונקולוגית בכדי להיוועץ בה לגבי משהו אחר. על הדרך שאלתי אותה לגבי זה. היא אישרה את שתי העובדות אבל אמרה שאם אני לא מרגישה שום סימפטום אז סביר להניח שאין לי כלום וגם אם כן אז הזמן שיעבור עד שארגיש משהו אינו משנה כלום מבחינת הטיפול והריפוי. אין דחיפות להיבדק. כך לדבריה. אבל אני יכולה להיבדק. אם רק אתלונן על כאבי ראש, יאשרו לי מיד MRI ראש.
ואז הבטן מתהפכת. לבקש או לא לבקש? בדרך הביתה שימי צחק איתי שבטח כבר התחיל לי כאב ראש. אבל זה לא מצחיק. זו דילמה אמיתית. כמה כדאי לבדוק וכמה לא. אם הקופה לא שולחת לבדיקה הזו כסטנדרנט, מה זה אומר, שלא סביר שיש בעיה? שהבדיקה פשוט יקרה מידי לטעמם? כמה חשוב לשמור על אופטימיות? כמה אופטימיות תשמור עלי? האם דאגה תוביל למקומות פחות טובים בריאותית? ואולי זו לא דאגה, אלא ערנות מבורכת?
קיבלתי החלטה מחושבת (אולי גם שקולה. אני לא יודעת), לעשות MRI ראש לפני ההקרנות. אם חלילה יש משהו וצריך להקרין לשם אז שיהיה לפני ההקרנות שממילא מתוכננות. שיקרינו לשתי אזורים כל פעם ולא אצטרך לנסוע לבית החולים פי 2 פעמים.
ואז, פתאום, בראש השנה, כשבועיים לפני הניתוח, עברה לי בראש המחשבה שגרורתיות לא מנתחים. לא יודעת למה אבל לא מנתחים. אולי כי נותנים להם כל הזמן טיפול נגד הסרטן אז אין חשש שזה יתפשט מהשד למקומות אחרים. אולי כי זה כבר ממילא התפשט. אולי שתי התשובות נכונות. לא יודעת אבל גרורתיות לא מנתחים. כך אני יודעת.
ואם חלילה יש לי גרורה בראש, למה שאוותר על שד אמיתי? מילא הכאב של הניתוח, הוא הרי חולף, אבל למה שאצטרך לחיות (מהבחינה האסטטית) עם שד משוחזר?
בהתייעצות עם קרן, האחות האונקולוגית, קבעתי תור לרופאת המשפחה יום אחרי ראש השנה. רופאת המשפחה נתנה לי הפניה לMRI ראש. לדעתה אין לי כלום אבל למען השקט הנפשי שלי, חשוב שאסיר את הספק הזה. כך לגישתה. יתרה מזאת, קרן והרופאה הבהירו לי כי גם אם חלילה ישנה גרורה בראש זה לא מייתר את הניתוח ולכן אין דחיפות לבצע MRI ראש.
יומיים אח"כ נקבע התור. הדרמתי עד באר שבע לקיים את הבדיקה עוד לפני הניתוח. עכשיו היה להם שבוע לדאוג לתוצאות + פענוח כשבאמצע יש את חג הסוכות. הניתוח תלוי בזה. כך אמרתי להם במטרה לזרז תהליכים.
הכירורגית, שידעה מראש על הבדיקה המתוכננת אמרה לי לעדכן אותה בתוצאות. ואם חלילה יש גרורה? שאלתי. אז לא מנתחים. כך היא אמרה. חד וברור (בניגוד לדברי רופאת המשפחה והאחות האונקולוגית).
ביום שלישי, יומיים לפני הניתוח היתה הפסקת חשמל יזומה באסותא. חיכינו ליום רביעי. יום לפני הניתוח. זו אגב, הסיבה שלא לגמרי התכוננתי לניתוח. כל כולי הייתי מכוונת לקבל את התוצאות. רק כשאשמע שאין גרורה אתכונן לניתוח ואף אלך אליו בשמחה. כך חשבתי.
ביום רביעי יצאנו לטיול עם כמה וכמה משפחות של חברים. בין לבין ניהלנו כמה וכמה שיחות טלפון. אסותא רמת החייל אמרו לנו לדבר עם באר שבע. בבאר שבע אמרו לנו שנתקשר ב 18:30. ב 18:30 אמרו לנו להתקשר ב 21:30. ב 21:30 אמרו לנו להתקשר בבוקר. בבוקר הניתוח אמרו לנו שהתוצאות לא לגמרי ברורות וצריך לעשות בדיקה חוזרת או השלמה של הבדיקה. עכשיו לכו תחליטו אם לדחות את הניתוח או לא.
לא הצלחנו להבין אם הממצא לא ברור או התוצאות לא ברורות. האם יש טעם לרוץ לחפש מפענח אחר? הבדיקה לא תקינה? או שמא יש ממצא רק שהוא לא חד וברור (ואז זה עוד יותר מטריד).
הרמנו טלפון לכירורגית. היא אמרה שאנחנו נחליט. שנזכור שזו בדיקה שאנחנו ביקשנו ולא סטנדרט הכרחי. זה היה השלב שבו אמרתי לשימי: די. עכשיו אנחנו מרפים. מאמינים שיהיה בסדר. לא נרוץ בבוקר הניתוח לחפש מפענח ולא נדחה את הניתוח למועד לא ידוע (חודש / חודשיים…).
אם חלילה יש לי גרורה בראש היא תטריד אותי כנראה יותר מהפגם האסטטי שבשד משוחזר.
הגענו לאסותא טיפה מוקדם מהנדרש והלכנו לבקר את העובדת הסוציאלית של המחלקה האונקולוגית. סיפרנו לה הכל והיא הזכירה לי שאמרה בעבר שהחיסרון בחשיפה להרבה חולים אחרים הוא באמת הסיפורים הרבים שאת נחשפת אליהם. כמה פעמים אמרתי לך "לסנן" היא שאלה. מה אומר? צדקה. אם הייתי מראש דבקה בגישה האופטימית הייתי חוסכת קצת ריצות ודאגות. אבל אולי זה פשוט לא היה אפשרי מבחינתי. השתדלתי לפעול כל הזמן בצורה הגיונית. רציתי לקבל מידע לפני הניתוח אבל ברגע שראיתי שזה לא מתאפשר, ויתרתי. דבקתי בתקווה שיהיה בסדר. אני לא יודעת אם בנקודה מסויימת, בדבר מסויים, הייתי צריכה לנהוג אחרת. אני די שלמה עם הדברים כפי שהם קרו.
בשבת, יומיים אחרי הניתוח, ביקרה אותי בבית החולים חברה שאמרה משהו על זה שלפעמים הגידול הראשי שומר על הגרורות שלא יגדלו ולכן לא מוציאים אותו. אני לא נכנסת יותר לסרטים, אמרתי לעצמי. שמתי את המידע הזה בצד. יהיה בסדר.
בימים האחרונים, כשאני כבר אחרי הניתוח התפנתי לקדם את השלמת הבדיקה. היום חזרו אלי מאסותא ואמרו לי שלמעשה אין צורך להשלים את הבדיקה. הבדיקה תקינה, כך נאמר לי ומיד מפקססים לי את התוצאות.
הייתי עם ביתי הקטנה במשרד מסויים והמתנו לבת האמצעית. קיבלתי את התוצאות בפקס ולא העזתי לפתוח. ומה אם חלילה יש שם בשורת איוב? איפה שימי כשצריך אותו? רצה הגורל ובדיוק בימים אלו הוא שקוע בעבודה עד מעל לראש ולא יכול להתייצב מידית לבקשתי. לשימי יש את האומץ לקרוא תוצאות הרות גורל שכאלו באינטרנט, כך ידעתי מנסיון העבר. לי אין.
סיימנו את סידורים ושמתי את בנותיי בבית. מצויידת בדף המקופל נסעתי לחברתי אורטל וביקשתי ממנה שתפתח עבורי את התוצאות. אורטל פתחה את המסמך והתחילה לקרוא. הכל בסדר היא אמרה עוד לפני שסיימה. הכל בסדר היא אמרה שוב כשסיימה. אין לך גרורה בראש תצטרכי לחיות קצת יותר ממה שחשבת. קראתי את המסמך שוב בקפדנות מטילה ספק בבשורה המושלמת הזו ואורטל לקחה את הדף למרקר בצבע ורוד את מילות הסיכום שרשומות שחור על גבי לבן "אין עדות לפיזור".
סימסתי לשימי את הבשורות במשמחות והשתהתי אצל אורטל עוד זמן מה. כשיצאתי ממנה עברתי אצל קרן. שעין מקצועית תרפרף על המסמך ותאשר לי שאכן אפשר לשמוח. אולי זה הסרטן הזה שתמיד יאיים לחזור, הוא שמקשה לקבל את הבשורה הטובה בשתי ידיים ולשמוח. ואולי אסור לתת לו לאיים כל כך. אולי צריך לשים את הפחדים בצד ולשמוח. באמת לשמוח.
ב"ה !!!
פעם ראשונה שאני כותבת ודמעות בעניים …
אוהבת אותך מאוד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
שתמיד יהיו בשורות טובות .
וואו, קשה לקרוא, המתח הזה, ההחלטות הגורליות האלה.
ובתוך כל זה להמשיך עם השיגרה, עם עזרה בשעורי בית לילדים, בהקפצות לחוגים ועוד.
את כ"כ חזקה.
רק בריאות והרבה.