לכבוד חודש המודעות פנתה אלי ענת, עורכת המגזין פלוס (הנלווה לעיתון מודיעין ניוז שעם הזמן גם הפכה לחברה שלי), ושאלה אם אוכל למצוא מישהי מהקבוצה שתרצה לחשוף את סיפורה בעיתון. אני לא יודעת אם אינסטינקטים עיתונאים ישנים התעוררו בי ואמרו לי לא לתת את הסיפור הזה למישהו אחר או שהיו לכך סיבות אחרות אבל החלטתי שאת הכתבה הזו, אכתוב בעצמי.
לכתחילה דובר על 2/3 מרואיינות ועל כך שאזכיר באופן כלשהו את מעורבותי בנושא. בפועל היו לי ארבע מרואיינות והסיכוי שאצליח להכניס ב 2200 מילים ארבע סיפורים ועוד ישארו לי מילים בשביל עצמי היה קלוש. החלטתי להצטלם איתן אבל גם לתת להן להצטלם בלעדי כך שבסופו של דבר, ענת תוכל להחליט אם לשים תמונה איתי או בלעדי בהתאם לכתבה שאגיש.
כמו לקראת פרסום כל כתבה, גם הפעם הלב שלי דפק. תמיד החשש שמשהו במה שכתבתי לא יתקבל טוב אצל המרואיין. לא שחלילה אני כותבת דברים שלא נאמרו אבל אולי משהו בניסוח, או סתם החשיפה תרגיש אחרת כשזה יודפס.
עכשיו, אחרי שזה פורסם וכל המרואיינות אישרו שהן מרגישות בנוח עם הכתבה, אני מרשה לעצמי לפרסם אותה גם פה.
