בנתיים

עברו מעל שבועיים מאז הפוסט האחרון. שבועיים זה המון זמן. בשבועיים האלו תכננתי כמה וכמה פעמים לכתוב פוסט וכל פעם זה נדחה כי היו דברים דחופים יותר. שבועיים בלי פוסט (בפרט לאור העובדה שדיללתי את הפגישות שלי עם הפסיכולוגית שלי,) זה יותר מידי. הבלוג הזה הוא לא מותרות. הכתיבה בו היא חשובה. היא סוג של תרפיה. לארגן את הדברים בראש. כמעט כמו פגישה עם פסיכולוג. ולא, שלא יעלה לכם לראש, אתם לא הפסיכולוג שלי. הדף הוא הפסיכולוג. אתם הבונוס בסוף.

העובדה שפיזית אני כבר די מתאוששת מהניתוח גורמת לי לקחת על עצמי עיסוקים מעיסוקים שונים. כל כך הרבה עיסוקים עד שמצאתי את עצמי הערב בנקודת שבירה.

הבטחתי לעצמי שלא אתן לאף אחד להלחיץ אותי. למי שניסה אמרתי "אני לא נלחצת". לא ביקשתי "אל תלחיצי אותי". אמרתי. "אני לא נלחצת". נקודה. אולי אפילו סימן קריאה. קיוויתי שאני באמת אשלוט בזה. זה לא לגמרי עבד לי.

בסוף נשברתי. אין סיבה שאעמיס על עצמי יותר מידי בתקופה הזו. אין סיבה שאחוש שאני מפספסת בכל התחומים. הזמן הזה, שהכוחות מתחילים לחזור, שמתחילים לחשוב על חזרה לשגרה, של יציאה מהמצב החרום האנרגטי של הטיפולים, יש בו המון אתגרים. אם נדמה שזהו, נגמרים הטיפולים ויאללה לחיים בשמחה ובששון, אז לא. לפעמים רק בסוף הטיפולים הנפש מתפנה להתמודד עם כל מה שהגוף עבר. טריוויאלי זה לא. ואני בכלל עוד לא באמת סיימתי. ההקרנות עוד לפני.

בשבועיים שעברו הספקתי לקבל החלטה לעשות את ההקרנות דווקא בתל השומר ולא באסותא. מוזר איך החלטות כאלו לפעמים טובלות בחוסר נעימות. כאילו זה לא הדבר הכי מתבקש שהמטופל יחליט איפה בדיוק לקבל את הטיפולים.

עשיתי סימולציה להקרנות, מה שאומר שיש לי עכשיו 4 קעקועים קטנים במקומות שונים בגוף. לא משהו שחשבתי שאי פעם אעשה…. טוב, נו, נסיבות מקלות…

בשבועיים האלו נעתי בין ימים טובים יותר לימים טובים פחות. בין ימים שבהם חשבתי שקיבלתי משהו מהסרטן הזה והנה הפכתי לאימא קצת יותר רגועה ומכילה כמו שתמיד ייחלתי להיות לבין ימים שלא ראיתי בהם שום דבר טוב והייתי לחוצה ועצבנית כפי שאני הכי לא רוצה להיות. כפי שאני לא מאחלת לאף ילד שכך תהיה אימו ובטח לא לילדים שלי.

בשבועיים האלו, נכחתי בפעם השניה בחיי ביום כיף של עזר מציון. זה כמובן הזכיר לי את היום כיף הראשון שאליו הוזמנתי. אני לא אשכח איך נכנסתי אז לאולם הגדול במלון סיטי טאוור וראיתי המון נשים שמכירות נשים אחרות וחשבתי לעצמי שאין לי עניין ליצור פה חברויות. אני פה כדי ללכת. לא שיערתי בנפשי כמה זמן זה שנה, כמה חברות שעוברות את אותו הדבר הן מצרך חשוב בתקופה כזו וכמה בנות אספיק להכיר בשנה הזו. הפעם הגעתי לאולם והכרתי הרבה מאוד בנות. שיחקנו באולינג, צחקנו ועשינו כיף כמו שמגיע לנו לעשות.

בשבועיים האלו נפלה בחלקי הזכות לקחת חלק בתהליך הארגון מחדש של "גמאני". "גמאני" הוא בעיני מקום קדוש. לא פחות מכך. הזכות הזו היא ענקית בעיני. על זה לא הייתי מוותרת בעד שום הון שבעולם.

בשבועיים האלו קיבלתי הצעה מרגשת. עוד לא ברור עד הסוף מה טיבה והאם אענה לה אבל עצם ההצעה היתה מרגשת. מרגשת גם הידיעה אלו המלצות ושל מי הביאו את ההצעה הזו לפתחי.

בשבועיים האלו הספקתי להופיע שוב בפני ועדה רפואית. שוב הוכח כי אם כבר ביטוח לאומי אז עדיף ברמלה.

בשבועיים האלו המצב הבטחוני הספיק להתדרדר כל כך עד שפרצה פה מלחמה. חצי מדינה חיה תחת איום טילים. המון חברים ומכרים מגוייסים. לא כיף הדבר הזה. לא כיף. תסלחו לי שהעניין הזה שגזל חיים מכמה אנשים וגוזל את השגרה מכל כך הרבה אנשים תופס אצלי רק שורות בודדות. מטבע הדברים, כל זמן שהאיום אינו מעל ראשינו, אנחנו עסוקים בדברים אחרים.

בשבועיים האלו הספקתי להיות (לראשונה בחיי) במסיבת הודיה. חברתי משכבר הימים אלכסנדרה, סיימה לא מכבר את הטיפולים למינהם וערכה מסיבה מרגשת. המסיבה היתה בסימן הכרת הטוב ואלכסנדרה נשאה דברים בהתאם. רק למחרת התוודעתי ליוזמה מקסימה של הבן שלה, בן ה 14 בלבד. לבן הזה קוראים עירד והוא היה אחראי לכל העוגות והקינוחים המשובחים במסיבה. את המכתב הבא הוא תלה / חילק לטובת כל הנוכחות. הדבר הזה, אגב, היה אמור לקבל פוסט בפני עצמו. עומס הדברים צרף אותו לפוסט הזה.

תקראו בעצמכם:

אשרה גרינבלט

3 תגובות

השארת תגובה