סרט אימה זה מתח מתמיד ומראות זוועה. מראות זוועה אני מקווה לא לראות גם לא ביום ה 33 של ההקרנות. מתח מסויים ידעתי היום. מתח שרק בחלקו הקטן קשור לפרוצדורה הרפואית שהעברתי היום לראשונה.
היום הזה התחיל רע. על הבוקר הייתי צריכה להתייצב באשדוד לפגישה שקשה לומר עליה שהיא עלתה יפה.
אחרי המפלה של אשדוד נסעתי לתל השומר. לכבוד ההקרנה הראשונה שימי, בן זוגי הנאמן, התלווה אלי (או שאני התלוותי אליו כי הוא זה שנהג. תלוי לפי איזה פרמטר מסתכלים). הגעתי באיחור של 5 דקות והתייצבתי אצל המזכירה. היא רשמה אותי ואמרה לי להמתין. ניסיתי לשאול כמה זמן זה ייקח, כמה אנשים יש לפני בחדר 7, האם יש עיכוב. כל השאלות נענו ב"לא ידוע" או ליתר דיוק לא נענו. "פרצופים שאת רואה פה, בממוצע כמה שעות כל יום את רואה אותם?" ניסיתי לדלות מידע. "אין ממוצע. המילה ממוצע נשארה מחוץ לדלת הזכוכית" היא אמרה. בזה תם הנסיון שלנו להבין את ההגיון או לנסות לרמוז משהו לגבי התייעלות. מחכים. כולם מחכים, גם אנחנו נחכה.
אחרי שעתיים הגיע תורי. נכנסתי לאזור חדרי הקרינה. טכנאית נחמדה ציידה אותי בחולצת בית חולים שתשמש אותי ב 7 שבועות הקרובים. זה עובד ככה:
אני באה, הולכת לחדר הלבשה, מורידה את החולצה שלי, לובשת חולצת בית חולים. עוברת לחכות ליד חדר הקרינה. כשקוראים לי אני נכנסת, מורידה את חולצת בית החולים ומקבלת טיפול בקרינה. בסוף (עניין של דקות בודדות) אני לובשת שוב את חולצת בית החולים והולכת לחדר ההלבשה לחזור לחולצה שלי. למה? ככה. מוזר? כן. מיותר? גם כן. שיהיה. האם הייתי צריכה לייחד את הפוסט הזה לאיזה סרט של וודי אלן? אולי. משהו שמדבר על יעילות, מנגנונים, בירוקרטיה…
משאירים אותי לבד בחדר. אם תהיה בעיה, שאומר. שומעים אותי. גם רואים מסתבר.
הבדיקה עצמה ארכה כעשר דקות. יותר מבכל אחד מהימים שיבואו אח"כ. משהו שקשור לעובדה שזה היום הראשון. אני על הגב באותו מנח בדיוק בו שכבתי בסימולציה. הראש מופנה לצד ימין. הטכנאית מודדת את המרחק בין כל אחד מהקעקועים שקיעקעו בי בסימולציה לבין המזרון. ידים מעל הראש, ולא לזוז. מותר לנשום. חייבים לנשום. אבל לא עמוק מידי. הדיוק פה חשוב מאוד. קצת מלחיץ. המכונה נעה מסביבי. מידי פעם עוצרת. משמיעה צפצוף ואור אדום נדלק. מלחיץ.
מלחיץ זו המילה המתאימה באופן כללי לתקופה האחרונה. תקופה של התמודדות עם הלא נודע. עם המון שאלות על הזמן שיבוא אחרי שהכל יסתיים. מלחיץ. כל כך מלחיץ שאני בקושי נושמת.
נוסף לכל זה התמודדתי ביום הזה (ובכלל בתקופה האחרונה) עם הקושי שהמחלה מעלה אצל הסובבים אותי. יש לזה כמה רבדים ואין בזה שום דבר פשוט. היום הזה הבהיר לי עד כמה.
ממגוון סיבות, זה היה אחד הימים הכי קשים שלי בכל תקופת המחלה.
יום ראשון להקרנות:
מלווה: שימי
זמן המתנה: שעתיים
בתור מי שעברה ניתוח לפני כשבועיים וצפויה להתחיל בהקרנות בעוד חודש, אני רוצה להודות לך על הפוסט הזה למרות הנימה של "היום הכי קשה". ההומור מכסה על "היום הכי קשה"
היי כרמלה.
בתור מי שעומדת לעבור הקרנות אני לא רוצה שתחשבי שזה כזה נורא. זה יחסית החלק הקל. היום הזה היא אימה מבחינתי מסיבות שרק נגעתי בהן בפוסט ולא הרחבתי עליהן. זה לא מתבקש שגם לך ההקרנות יהיו סרט אימה. בהצלחה ובריאות!!!
אשרה.