עשר דקות לפני שיצאתי מהבית התחיל פה סוף העולם. מצוייד בפטישון שדומה למקדחה ענקית, החל שימי לשבור קירות. חזרתי לבית שנראה כמו אחרי פגיעה של אסטרואיד.
בין לבין חברתי לאחותי האהובה שהתנדבה לבלות איתי את היום הזה אחרי שהדים של יום האתמול הגיעו אליה. תמיד ידעתי שאחיותי יקרות לי ואני להן אבל המחלה הזו יצרה עבורינו מספר רגעים של קרבה וקשר שיוצאים מגדר הרגיל ומוכיחים לי שוב את מה שלא היה צריך להוכיח.
הגעתי לתל השומר מצויידת במחשב, בספר לימוד ובמחברת תרגול (פרטים ביום אחר). תפסנו ספה זוגית ליד השקע, קרבנו אלינו שולחן קטן ופתחנו משרד. את זמן ההמתנה ניצלנו לקיים שיעור פייסבוק למתחילים. הרמקול הקטן שקרא בשמי ורמז לי שתורי הגיע התפרץ קצת לפני סוף השיעור. עזבתי את המשרד המאולתר וניגשתי להקרנות. כשחזרתי הכל חיכה לי בדיוק כמו שהיה כולל אחותי הזהירה שהצהירה שהיא לא נגעה בכלום. התיישבתי לסיים את השיעור כשהופיעה מולי מישהי שקיבלה קרינה בחדר סמוך. המבט בלבד, בלי אף מילה הוציא ממני הסבר: "כבר כבר. אנחנו זזות. רק מסיימות." התאפקתי שלא להוסיף "זה לא יקרה יותר. אני מבטיחה".
יום שני להקרנות:
מלווה: אחותי האהובה (יש לי 3, תודה)
זמן המתנה: 45 דקות
