לפעמים אנחנו בורחים מאמת מפחידה אל הומור. נדמה שהשנה האחרונה היתה בית ספר ענק לבריחות מהסוג הזה.
עכשיו, כשרואים את סוף המסע הפיזי, כשהגוף עומד להתחזק, מתחיל להתפנות מקום להתמודדות אמיתית של הנפש.
לאחרונה הבנתי שהאיחול הכי גדול שאני יכולה לאחל לעצמי זה להיות אדם של אמת. לחיות את החיים תוך נאמנות מקסימאלית לעצמי. מתוך דיוק. לפעול מהמקומות הנכונים. להיות אמיצה ולגעת. לגעת בכאב, לגעת בפחד. להכיר את עצמי עד הסוף ולדעת. מה נכון לי. מדוע אני עושה מה שאני עושה ויותר מכך להיות בטוחה שמה שאני עושה הוא הנכון והמדוייק שלי.
כבר כתבתי כאן בעבר שהייתי במעט מאוד שיעורים של ימימה ובכל זאת משהו מהמושגים ששמעתי שם נשאר איתי ומלווה אותי מאז.
לפעמים צחוק בקול רם מכסה על משהו אחר.
לפעמים, כמה שאנחנו שואפים להיות אנשי אמת, אנחנו נכנסים לאיזה סחרור שמרחיק אותנו מעצמנו וגורם לנו לזייף.
לפעמים, אנחנו עצמנו לוקחים את עצמנו אל המקום הפחות מדוייק של עצמנו מכל מיני סיבות (קושי להתמודד הוא בוודאי אחד מהם).
לפעמים אנחנו פוגשים באנשים שאיכשהו לוקחים אותנו אל המקום הפחות מדוייק של עצמנו. לפעמים הדבר הנכון הוא לצמצם מגע אבל לא תמיד זה אפשרי וכשזה בלתי אפשרי נדרשת מאיתנו מידה יותר גדולה של ערנות ודיוק.
אהבתי כל מילה,
אוהבת אותך.
תודה יקירה.
אוהבת אותך בחזרה…
אני גם בעד אמת. תמיד. אל לצערי הרב תוך כדי מסע התבגרותי בחיי הבוגרים אני נוכחת לדעת כי זה לא כך, אין כמעט אמת.. אולי באמת ההבטחה הזו להיות אמיתי לעצמך זה המעט שאת יכולה לשות כדי להבטיח קצת אמת בחייך… מ
שני אהובה, תודה שקראת. תודה שהגבת. (נתראה בשישי….?)
כמו תמיד.. מדוייקת…. חריפה וכמה נכונה!!…
נשיקות ואהבה!
מיכל יקרה, תודה. תודה. תודה.
אושיקלה,
התמונות שלך בשער מדהימות ביופיין ואגב, בפוסט בחרת דווקא את התמונה הפחות מחמיאה (צבע שיער שמאפיין את יוצאי ילובסקי .. מצד האם).
לגבי כל "המקומות" ש"לקחת" ודייקת" בפוסט האחרון.. האמת?.. לא הבנתי כלום. אולי אם אחווה ("לא עלינו") חוויות דומות למה שעברת אבין את הקודים. בלי קשר, את מתוקה ואנו אוהבים אותך מאוד כפי שאת.
יקירה ,
קראתי ואהבתי.
עכשיו, כשאת כבר בקו הסיום, קחי את הזמן, אל תמהרי. תני לגוף ולנפש לעכל את שעברת. קבלי את התקופה הקשה כמחשלת ומלמדת וכמנוף לצמיחה. מבטיחה להיות ולהמשיך, לצידך.