היום הזה התחיל בכך שנענתי (לא עד הסוף ברור מדוע) להצעה מגונה של חברה והצטרפתי אליה לחוג אמנות בבית אורנית של עזר מציון. המילה תרפיה לא נאמרה שם בשום שלב אלא רק בשיאו של ה"חוג". המשתתפות בחוג, מקסימות. המנחה, מקסימה. האוירה, אחלה. אבל ההלם היה גדול.
הגענו באיחור ויצאנו מוקדם ובכל זאת מעט הזמן שהינו היה חשוף ומטלטל עד שכמעט שאלתי את עצמי האם אני בהדחקה עמוקה של כל מה שמטריד?
אחר הצהרים נתבשרנו כי אחת מחברות הקבוצה, נעה סלע, אינה עימנו עוד. הכרתי את נעה גם מהקבוצה וגם דרך עזר מציון אם כי בשני המקרים לא הכרות עמוקה. משהו בי פחד להתקרב. משהו בי אולי מנסה לגונן עלי.
בערב היה לי דייט מתוכנן מראש עם חברה לקבוצה. במחלקה האונקולוגית אני מושיטה את ידי לאחות ליטל כדי שתחדור אל מתחת לעור הישר אל הוריד ותעניק לי את התרופה המייסרת והמרפאת כאחד. בערב, בבית הקפה, הושטתי את ליבי והנחתי לחברה לחדור אל מתחת לעור היישר אל הנפש. מייסר ומרפא כאחד.
יום למחרת אני יושבת בבית וכותבת את הפוסט הזה בזמן שחברותי לקבוצה מלוות את נעה שלנו למנוחות עולמים. אני בבית, בגוף מותש, אבל הנפש לגמרי איתן.
