איפשהו בתחילת הדרך מישהי ציידה אותי בעצה (או יותר נכון הנחיה) "אל תשאלי למה". לא שחשבתי לשאול את עצמי אז למה. אולי הייתי בהלם של תחילת הדרך. וכשהדרך כבר התחילה לא הייתי פנויה לשאול למה. הייתי עסוקה בלצלוח את המסע הזה.
בהמשך שמעתי עשרות בנות במצבי שעסוקות בשאלה למה. למה חליתי. לקח לי זמן להבין שזהו נסיון להרגיש שליטה על מה שקורה איתנו. אם אני יכולה להצביע על הסיבה בגינה חליתי אז אוכל למנוע מסיבה זו להתקיים שוב בעתיד.
אם לא אכלתי נכון, אני יכולה לאכול נכון. אם לא הקפדתי על ספורט, אני יכולה להקפיד עכשיו. אם נשאבתי למערכת יחסים שהחלישה אותי, אדאג לא להיות שוב במערכת יחסים שכזו.
אם אני שולטת, אני לא חסרת אונים. אני לא מופקרת לחסדי הגורל.
אותי הדיבורים האלו לקחו למקום קצת אחר. אני הסתכלתי על המשמעויות של זה ביחס לעבר ולא ביחס לעתיד. הסתכלתי על זה כאילו אני לא מרוויחה שליטה אלא נחלשת על ידי תחושת אשמה. אם אני אחראית באופן מסויים למחלה אז אני מרגישה עם זה רע. אם יכולתי למנוע את זה ולא מנעתי אז זה לא ממלא אותי באנרגיות אלא מרוקן. מאוד מרוקן.
אז לקח לי קצת זמן להבין שאשמה אני לא. ששום התמודדות שהיתה לי לפני המחלה לא היתה כזו שזימנתי לעצמי. שלא היתה לי אפשרות אמיתית להמנע מההתמודדויות שהיו לי. אני רק מקווה שסיימתי את מכסת ההתמודדויות שלי לשנים הקרובות.
יכול להיות שאשנה דבר מה באורח החיים שלי. (פחות סוכר נשמע לי כמו רעיון חכם). בנתיים אני לא מתחייבת על כלום…
את האמת, שמחה מאוד בשבילך.
בשביל כל אחת שצלחה את הדרך המייגעת, המייסרת, הבונה (תובנות) והמחכימה …
לראות ולקרוא את המילים, מרגיש כמו את עומדת בפסגת האוורסט, וכל העולם פרוס לרגלייך.
את האמת, שאני קצת מקנאה… קצת יותר מקצת ….
אני לעולם לא אהיה בין אותן נשים. הנשים החזקות והעצומות שצועקות בקול רם:
א נ י נ י צ ח ת י ! ! !
לעולם לא )-:
מאחלת לך מכל ליבי, שכל חייך (כן יירבו) תזכי להיות בצד הנותן, המעניק, התומך (כפי שרק את יודעת). שתרבי שמחות ואושר בחייך, ממשפחתך, חברייך / חברותייך והסובבים אותך.
בת שבע אהובה –
כפי שאת יודעת יש לי עוד כמה חברות במצבך. חלקן בוחרות להאמין שיש סיכוי שגם הן תנצחנה. אחרי הכל לפני כעשר שנים היינו בטוחים שאיידס זו מחלה שמתים ממנה והנה חיים איתה. אז נכון שסרטן קצת יותר ותיקה בשטח ועדיין לא נמצאה לה תרופה שתביא לריפוי מושלם (במקרה של גרורות) אלא רק תרופות שמעכבות את המחלה אבל מי יודע? אולי מתישהו (ואם ירצה השם) בקרוב תבוא התרופה המיוחלת שתרפא לגמרי גם סרטן שד גרורתי (או לפחות תעכב אותו לארבעים שנה ככה…)
שולחת לך חיבוק ענק ומתפללת יחד איתך, אהובה.
אהבתי את שכתבת , אמרתי לך מלכתחילה שהכתיבה שלך מתחברת… ואגב שמתי לב שסיימת את הטיפול…וקבלת החלטות חדשות לפניך – כמה סוכר? לאן יוצאים? ועוד… אז מגיע לך איחולי הצלחה ושתתעסקי רק בנ"ל וכיוצא באלה.
מאוד מעודד לראות את החיוך והאופטימיות הזורמת מתוכך. רגע לפני הניתוח בין לבין שומעת מוסיקה ומנסה להרגע ולחשוב חיובי.. נכנסתי לקבוצה בפייס וכולם מזדהים ויודעים על מה.. בהחלט יש משהו בקבוצה.. מקווה שהכל יעבור בשלום ואוכל להיות פעילה יותר ואולי אף להפגש..
תודה. אורלי
אורלי יקירה, את בתחילת הדרך. הניתוח בעזרת השם יעבור בקלות. אין סיבה שלא. יש הרבה יותר ממשהו בקבוצה. זו קבוצה מדהימה שנותנת המון כוח ואין לי ספק שאנחנו עוד ניפגש.
בריאות, אהובה.
בהצלחה מחר.
אושיק
אני שומע יותר ויותר על הקשר בין תזונה וספורט לסרטן (וכמובן לצרות אחרות כמו סוכרת ומחלות לב). הקטע הגנטי לא בשליטתינו
http://www.onein9.org.il/newsarticle/67178,7298,25802.aspx
התגובה שלי עפה לפני הזמן. אני נהנה לקרוא אותך. תרדי על סלט גדול וצאי לצעוד עם שימי להצביע (כפי שאחותך הציע כדי לקלף אותי מהמיטה)… יום טוב
אושרה.כמו תמיד ,הכתיבה שלך יפה מאוד ואני מזדהה עם כל מילה .אני מאחלת לך בריאות ואריכות ימים.תמשיכי לכתוב .אוהבת לקרוא כל מילה 🙂