מט"ו בשבט לט"ו בשבט

היום לפני שנה גיליתי את הגוש. מרגע זה כל יומיים בערך בשנה הנוכחית יהיו יום שבו קרה משהו ב "היום לפני שנה".

את היום הראשון בשנה הזו, היום בו גיליתי את הגוש, מוצאי טו בשבט בשנה שעברה אני כנראה לא אשכח בחיים. את היום האחרון בשנה הזו, ערב טוב בשבט האחרון אני גם לא אשכח בחיים.

ביום שישי בבוקר השתתפתי בסדנת מדיטציה תחת הכותרת "מפגש עם הכאב והפחד". הסדנא היתה מוצלחת מאוד בעיניי. היה שם משפט אחד שנאמר שלקחתי איתי לבחון ולעבד. נאמר שם כך: "הסרטן הוא אש יצירה שכבתה". הכוונה היתה לקחת את המשפט הזה בהסתכלות קדימה. לא אל העבר ואל מה שלא ניתן ממילא לשנות אלא אל העתיד.

דובר שם רבות על כאן ועכשיו. על איך אנו חיות את הרגע הזה. תובנה אחת שאני השגתי בעקבות הסדנא היא כי מי שהמחלה פגעה בה ולא עזבה, לא יכולה שלא לחיות חיים של משמעות. מי שהסרטן פגע בה והלך (משמע שהחלימה ממנו), על כתפיה מוטלת החובה להסיק ממנו מה שהיא היתה צריכה להסיק ממנו. על כתפיה מוטלת החובה לצקת תוכן אמיתי לחייה ולחיות אותם עד הסוף בכל רגע ורגע.

ובעוד אני חוזרת לי מהורהרת מהמדיטציה, בעוד אני מבקשת לקחת את הזמן לעצמי, החליט בני הבכור לצלצל חזק בפעמון. לכל אחד מהילדים יש את הדרך שלו לגייס את אבא ואימא. ואם תשאלו – "מה אין להם פה, לדבר?" אני אענה – "מה, אין לנו אוזנים לשמוע?"

כי כן. מסתבר שהתקופה הקרובה לא תאפשר לי לבדי לעבד את כל החוויה המורכבת הזו שעברתי, מסתבר שסגירת השנה הקשה בחיי היא גם הזמן שלי להתגייס לטובת בני הבית. בני הבית שעברו יחד איתי את הקושי. שראו אותי בכל הנקודות שבדרך ובכל השלבים הקשים ואיך זה בדיוק השפיע עליהם, עכשיו הזמן לברר.