יום ראשון אחה"צ ואני מקבלת טלפון ממרגלית מעזר מציון. אלכסנדרה (חברתי מהפוסט הלפני אחרון) נתנה לה את המספר שלי. היא מזמינה אותי ליום כיף של עמותת עזר מציון במלון סיטי טאוור. קצת מוזר, קצת לא מתחבר לי אבל מי אני שאתנשא מעל שאר חולי עמי? ועוד אם אלכסנדרה אמרה…
אני מגיעה לאולם ופוגשת ברחבה ובה הכל מכל כל לארוחת בוקר. בקצה האולם שולחן הרשמה ומאחוריו מעבר לאולם פנימי רחב ידים. אני משוטטת מעט בין אולם הכניסה לאולם הפנימי, יוצאת ונכנסת. אחרי דקות ספורות אני מסמסת לאלכסנדרה: "אם לא דגים אותי תוך 5 דקות אני עפה מפה". אחרי דקות בודדות אני שומעת מישהי קוראת בקול רם "אשרה". זה אני. המתנדבת מאירת הפנים לוקחת אותי לשולחן ההרשמה ומשם פנימה לאולם. בין סדנאות ריקמה ותפירה לשזירת פרחים, איפור, ניקוי פנים או מריחת לקים, אני רק צריכה לבחור. לרוע המזל אני לא מתחברת לאף אחד מכל אלו. אני מתיישבת ליד שולחן שבו הבנות רוקמות במרץ משתדלת שלא לאמץ את המבט האנתרופולוגי המתנשא ששמור אצלי למצבים כאלו.
לצערי אני לא מכירה אף אחת ממאות הנשים שהגיעו וכל מה שאני עושה זה לחכות להזדמנות לשוחח עם מישהי. רצוי שתהיה בערך בגילי, רצוי שתראה כמוני (או לפחות שתשתייך לאותו לאום), אם אפשר לבקש שגם תהיה לה דיאגנוזה דומה לשלי אבל זה נראה לי קצת מוגזם לבקש. אני מחכה. אני רואה נשים נוספות משוטטות בין השולחנות ולא מוצאות את עצמן. אפילו ניסיתי להזמין מישהי לבהות על העולם יחד איתי אבל זה לא צלח. אחרי רגע פונה אלי מישהי ואומרת לי: "את לא חולה, נכון?". "למה לא?" אני עונה לה. (זה המקום לציין שהפוסט הזה נכתב לפני הקרחת) האמת שזה מוזר לי לומר שאני חולה. אני מרגישה מאוד בריאה אבל שיהיה.
אחרי חצי שעה של בהייה אספה אותי המתנדבת אל שולחן הלקים. כל הגוונים לבן ועד בורדו נמצאים שם. אלכסנדרה אמרה שלאור העובדה שעוד שבוע לא אראה בדיוק מליון דולר כדאי שאתחיל לטפח את עצמי בלקים וכאלו. שיהיה. אני מושיטה את ידי ואומרת לאישה שמולי שתשים לי את הלק הכי לא מורגש שיש לה. "למה?" היא שואלת ואני מסבירה: "אם אני אשים לק אדום יחשבו שאני חולה" איכשהו זה לא לגמרי מצחיק אותה. שיהיה.
לקראת ארוחת צהרים אני מחליטה להתחפף. אוכל מצויין ככל שיהיה לא מושך אותי אם אין לי חברה מוכרת לחלוק אותו איתה. בהמשך אותו יום הופיעו שם שלום אסייג ועינת שרוף. אני כבר אראה את התמונות באינטרנט.
אחה"צ אלכסנדה מתקשרת. היא מציעה לבחון בחיוב ארועים נוספים של עזר מציון. אין לי ספק שכך אעשה. אין לי ספק שאם רק הייתי מכירה מישהו שם היום הזה היה יכול להיות הצלחה מסחררת מבחינתי ואין ספק שיש להם מגוון פעילויות שבחלקן לפחות אוכל להעזר כדי להפוך את השנה הזו לקצת יותר מתוקה או לפחות לקצת פחות מרה.
לא נשמע כייף. אבל כייף לקרוא אותך.
תודה ענת.
אושרה המקסימה,
אוהבת אותך מאוד מאוד, מעריצה את ההתמודדות והאומץ, והדרך שבה את משתפת את כולנו, תמיד תשארי בהקשבה לליבך, הכי יפה קרחת, הכי טוב מה שהכי נוח, בלי להרגיש מסתתרת בתחפושת.
עם הכל את תתמודדי….הכל…כל מה שיהיה, לפי מה שנכון לך, מקווה שגם בקלות, עם הומור, ויעבור בלי להשאיר נזק!
מצאתי כתבה שאולי קראת, אך אם לא – שווה:
http://saloona.co.il/blog/%D7%9C%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%9A-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A1%D7%A8%D7%98%D7%9F-%D7%9C%D7%91%D7%93%D7%99%D7%97%D7%94/?ref=nl
תודה, יקירתי.
אושיק יקרה,
קשה לדמיין אותך בסיטואציות של ריקמה, שזירת פרחים, תפירה ואיפור, אבל אני חייבת לומר שצחקתי על עניין הלק האדום… את כותבת מקסים ואמיתי ותענוג לקרוא.
נשיקות ואהבה.
אביבה
יקירתי, ואני צחקתי מהתגובה שלך. שתינו הרווחנו (+: